שבעים קילומטר בדרך להוצ'ימין

כשיצאנו מהמלון בבוקר כדי לאכול מרק לארוחת בוקר, ראינו את קמבודיה – עמק, ואחריו שרשרת הרים שנמצאת כבר בארץ אחרת. אחרי המרק חזרנו למלון ושתינו קפה עם ניפ וקואן, כשלידינו ישבו חבורת נשים מצחקקות שירקו קליפות גרעינים על הרצפה. הייתה לי הרגשה שהן צוחקות עלי ועל רוני, כי הן היו כפריות ולא ראו הרבה אנשים לבנים בחייהן.
ברבע לתשע עלינו שוב על האופנועים והמשכנו במסע. הדרכים היו שטופות שמש וסימני שיזוף מוזרים החלו להיווצר לי על הירכיים. עצרנו מדי פעם באנדרטאות לזכר ההרוגים במלחמה, וגם על כביש צר בתוך ג'ונגל. קואן הראו לנו פרי קטן ונוקשה שאפשר לאכול את החלק הפנימי הרך שלו, וסיפר באנגלית רצוצה שכשהיה חייל במלחמה הם היו אוכלים את הפירות האלה כדי לשרוד. הוא מצא שורש עם ריח חזק של בושם, ואמר שאפשר ללעוס את זה כשיש חום וזה מרפא. המשכנו בנסיעה, עוצרים פה ושם מול נופים ששברו לי את הלב.

IMG_2496.JPG

הגענו לכפר גדול יחסית שחיים בו 10,00 אנשים, וקואן לקח אותנו לטיול בשוק. ילדים סקרנים הלכו אחרינו בזמן שהסתכלנו על הירקות והבשר, פירות ים בגיגיות, עופות חיים, וסרטן אחד שברח מאחת הגיגיות והילך בסמטאות השוק. כשיצאנו משם פגשנו את ניפ, שחיכה ליד האופנועים. קנינו קצת פירות טריים – חבושים ואנונה, שתינו מיץ קני סוכר, והמשכנו.

עברנו במטע גויאבות וניפ קנה כמה הביתה, ואז המשכנו ועצרנו בכפר של בני מונג – אחד מעשרות המיעוטים בויטנאם. ילדות הסתובבו עם חולצות בית ספר וחצאיות צבעוניות וכמה ילדים בהו בנו כשישבנו על ספסל באחת החצרות. ניפ אמר שכפרי מיעוטים מקבלים עזרה מהממשלה, ויש להם חשמל וטלוויזיות בבתים. הוא אמר גם שיש אצלם הרבה נישואים בתוך המשפחה, מה שגורם לילדים להיות לא מפותחים. וטפשים, הוא הוסיף בשקט. הצצתי על הפנים של הילדים, וראיתי שחלקם באמת נראים לא מפותחים פיזית ושכלית.

IMG_2475.JPG

משם נסענו לעיירה נידחת, לחפש ארוחת צהריים. השמים התכהו וברגע שהחלו הגשמים החזקים של שעות הצהריים נכנסנו תחת סככה בחצר של אישה זקנה שהגישה אוכל. התיישבנו ליד שולחן עץ מוארך כשהאישה החביבה החלה לפרוס מולנו אורז, חזיר צלוי, עלים ירוקים, קעריות מרק קטנות. טיפות גשם גדולות טפטפו מקצות הסככה. ניפ וקואן דיברנו ביניהם, וכבר הצלחתי להבין מילים פה ושם. גם כשהוא דיבר ויטנאמית, קואן משך אותיות ודיבר לאט.

IMG_2495.JPG

כשהגשם נחלש פתחנו בנסיעה ממושכת של שבעים קילומטרים עד לתחנת האוטובוס, ממנה ניקח אוטובוס להוצ'ימין. מעלינו ההרים היו אדומים וירוקים ומעליהם השמים הגדולים, מתחתינו עמק ואגמים עם בתים צפים. גשם קל ירד חלק מהזמן. מדי פעם חלפנו ליד משאית או אופנוע שהגיחו מעבר לפיתולים של הכביש, ופה ושם עצרנו כדי להימתח ולהסתכל על הנוף. אני לא יודעת כמה זמן נמשכה הנסיעה הזאת, אולי אפילו שעות. בסופו של דבר כלי רכב נוספים החלו להופיע על הכביש והגענו לעיירה, ואז לתחנת האוטובוס. שילמנו לניפ וקואן, הודינו להם ונפרדנו לשלום. שוב ההרגשה המוזרה הזאת של לשחרר אנשים שעד לפני רגע היו מאוד קרובים, גם אם לימים ספורים.

IMG_2491.JPG

אוטובוס שינה דו קומתי מגושם הגיע לתחנה. הנסיעה נמשכה נצח. עד מהרה נעשה חשוך מדי כדי לקרוא, ואת הטלפון שלי שכחתי במלון בדאלאת כך שגם לא יכלתי לשמוע מוזיקה. אחרי שלושה ימים של מרחבים היה לי קצת מוזר לשבת בתוך אוטובוס, בקומה התחתונה הצמודה לרצפה, כשרגליים יחפות מהלכות לידי.
לקראת עשר בערב התחילו להופיע בחלון בניינים, גורדי שחקים, אורות צבעוניים בכל מקום, ולבסוף עצרנו בשדירה ראשית  רחבה. הרבה מוניות חלפו ונהג אחד עצר ושאל לאן אנחנו צריכים, ואחרי שנתנו לו את הכתובת של המלון הוא אמר שזה במרחק הליכה, והראה לנו לאן ללכת. בתוך בלוק הבניינים עליו הוא הצביע היה מעבר לסמטה, שהוביל למבוך שלם של רחובות פנימיים צרים. לבסוף הגענו למלון הקטן ובעלת המקום, אישה צעירה שמציגה את עצמה כ"מיז וי" קיבלה את פנינו בחביבות למרות השעה המאוחרת. אחרי שהיא נתנה לי את הטלפון שלי, שנשלח לשם על ידי הין מהמלון בדאלאת, היא הראתה לנו את החדר ואמרה לנו לצלצל בפעמון אחרי שאנחנו יוצאים ורוצים לחזור.

יצאנו לרחוב הסואן רעבים ומצאנו מקום קטן לשבת בו, ובזמן שאכלנו הסתכלתי על האנשים. לרגע הרגשתי כמו בבנגקוק שוב, בקאהו-סאן, בגלל קבוצות גדולות של תיירים אמריקאים ואירופאים שזופים ולבושים בשארוולים. הכל היה מלא במוזיקה וברים והמקומיים נראו הרבה יותר מודרנים מאשר במקומות אחרים – בחורות צעירות בחצאיות קצרצרות נשענות על אופנועים ומעשנות, מפלרטטות, שתי טרנסג'נדריות מגונדרות מהדסות על עקבים ומשלבות זרועות, סוחרים עם עגלות קטנות עליהן תלויים תמנונים מומלחים ומיובשים חוצים את הרחוב, גברים שיכורים צוחקים בכל רם.

IMG_2498.JPG

בבוקר התעוררתי דווקא מוקדם אבל נשארנו להתכרבל במיטה, וירדנו ללובי בסביבות תשע. ישבנו עם מיז וי על הספה והיא הראתה לנו על המפה מקומות מומלצים ללכת אליהם, ואז לקחה אותנו דרך הסמטאות הצרות החוצה אל הרחוב הראשי אל אישה שמוכרת באן מי ברחוב. ההמלצה הייתה מצוינת. אכלנו את הבאן-מי בפארק שמעבר לכביש ואז המשכנו לאורך הפארק ושתינו קפה קר, ואז הלכנו לשוק. השמש כבר הייתה גבוהה בשמיים ובשוק המקורה היה פחות חם מאשר ברחובות, ומאוד צפוף, ואנשים מכל עבר הציעו למכור לנו דברים.

את השעות החמות העברנו עם מיץ אבטיח והרבה תה קר, ואחרי התרעננות במלון הלכנו ל"מלך הבאן-מי". עם שיער צבוע בשחור וטבעות ענקיות על האצבעות, מלך הבאן-מי שלט בממלכה הקטנה שלו, וצוות העובדים שלו הוציא עשרות לחמניות פריכות מבחוץ ורכות מבפנים, עם כמויות לא אנושיות של חמאה ופטה כבד שהפכו את הבאן-מי לאלוהי. אכלנו מתחת לסככה בזמן שגשם חזק התחיל לרדת.

תכננו לשהות יומיים בהוצ'ימין לפני שניסע דרומה ואז נחזור, ובביקור הראשון העיר נראתה לי צינית ומנוכרת. הכבישים הענקיים שעמוסים במאות אופנועים, גורדי השחקים, הלילות בהם נלדקים אורות הנאון והרחובות מתמלאים בתיירים. היה קשה להבין מה אמיתי ומה לא. נשים צעירות עומדות בכל פינה עם חיוך מלאכותי, שייכות לתעשיית המין ולא שמחות בכלל. בערב עלתה בי שוב אותה תחושה שהייתה לי בבנגקוק, של דמות זוהרת ופלרטטנית שלעולם לא אוכל למצוא את הלב שלה.

IMG_2523.JPG

בבוקר היום השני הלכנו לסוכנות נסיעות כדי להזמין אוטובוס ליעד הבא, קאן-ת'ו. מאווררים על התקרה ערבלו את האוויר בעצלנות כשפקידה מיוזעת הציעה לנו כל מיני דילים של סיורים בעיירות שונות על גדות המקונג, ואמרה שאין לנו ממש מה לעשות בקאן-ת'ו יותר מיום-יומיים. בכל זאת סירבנו לדילים ובחרנו רק באוטובוס הלוך, כי העדפנו להיות בלי לוחות זמנים.
מהסוכנות חזרנו לחדר וארזנו כמה דברים, ואז הלכנו לסניף הדואר כדי לשלוח קצת חפצים מיותרים הביתה ולחסוך מקום בתיק. איתרנו עובדת דוברת אנגלית שלא הייתה ידידותית במיוחד, וניכר שאנחנו בעיקר מעיקים עליה. היא פרקה את הדברים שלנו מהתיקים ועברה עליהם אחד-אחד, ואז ארזה אותם מחדש בקופסאות קרטון שלא נראו לי חזקות מספיק כדי לשרוד מסע לארץ. האריזות והטפסים שהצטרכנו למלא לקחו כמעט שעתיים, וכשיצאנו משם היינו רעבים וירד גשם שלא נראה שצפוי להפסיק בקרוב, אז רצנו למבנה השוק הסמוך וישבנו שם אצל אישה שהגישה אורז וחזיר מטוגן. לאחר שהגשם פסק יצאנו החוצה, והעברנו את שאר היום בעצלתיים. כשירד הערב התחלתי לחבב את העיר. הרחובות ענקיים אבל בתוך כל בלוק של בניינים יש  רשתות של סמטאות סבוכות, שבהן מתנהלת שגרה שקטה. יותר מאוחר נפתח שוק לילה, והתחושה הסליזית הראשונים שקיבלתי מהעיר התחלפה בהרגשה של חיים וחופש. היו שם בעיקר בגדים ונעליים, ואצל אישה צחקנית עם חנות עמוסה בכל טוב ראיתי את הנעליים המושלמות. החלטתי לחכות ולקנות אותן כשנחזור לעיר, כדי לא להיסחב איתן בתיק בזמן הטיול שלנו במקונג.

סיימנו את היום במסעדת ברביקיו ברחוב שם אכלנו בשרים ושתינו בירה קרה, והלכנו לישון מוקדם.

מודעות פרסומת

מטה מטה

קמנו בשבע וחצי, התארגנו וירדנו למטה בשמונה. שתינו קפה חם בלובי של המלון יחד עם לחם עם חמאה. הסתכלתי על העיירה, שבאור יום נראתה אחרת – כביש ראשי, כיכר, בתים קטנים. לידינו ישבה הבלונדינית שטיילה לבד ושתתה קפה עם המדריך שלה, וחשבתי כמה שזה פשוט בארץ הזאת לטייל לבד עם גבר מבוגר מבלי לחשוש.

התנענו ברעש, נסענו במעלה ההרים עד שעצרנו מעל Lak Lake. ניפ אמר שגובה האגם משתנה דרמטית בהתאם לגשמים, וכשהמים נמוכים מספיק מגדלים אורז על האדמה הלחה שנותרת. משם עלינו עוד קצת ברגל והגענו ל-Lak Lake Resort, מעין מלון עם מוזיאון למטה, שמוקדש למלך ששלט שם לפני לא כל כך הרבה זמן. היו לו 2,000 נשים (ניפ אמר שזה בטח מעייף) וכל מי שהיה נתפס מסתכל לו בעיניים היה נרצח. על אחד הקירות היה צילום שחור לבן של המלך כשהוא היה ילד, מוקף באנשים מבוגרים, מישיר מבט רציני למצלמה.

IMG_2407.JPG

נסענו חזרה במורד ההר והמשכנו בכביש ישר בין שדות, ועצרנו מול כנסייה שנשרפה במלחמה. את ההריסות השחורות הקיפו צמחים עבותים וירוקים, ומתוך מה שהיה האולם הראשי של הכנסייה נחשפו שמים בוהקים בלבן. ניפ סיפר על הלוחמים, שכשהם היו צריכים להבעיר אש הם היו מניחים צינורות ששימשו כמעין ארובות שפיזרו את העשן הרחק מהם, כדי שלא יסגיר את מיקומם בתוך הג’ונגל.

IMG_2433.JPG

לאחר מכן הגענו לכפר קטן, גם הוא מטריאכלי. כלבים נאמנים נבחו עלינו מחצרות הבתים, והבתים עצמם היו בנויים על גבי מוטות מעל בור חצי פתוח באדמה, וחיות המשק מוגנות בתוך הבור. תרנגולות ניקרו באדמה עם קבוצות של אפרוחים מתרוצצים סביבן, ופעוטות הסתכלו עלינו בסקרנות מתוך גן הילדים. פה ושם היו ערמות בוערות של קרשים, שלאחר מכן משמשים כפחם.

משם המשכנו לביקור במפעל לבנים, שהשאיר אותי בתחושה חמוצה. זאת הייתה מעין חצר גדולה בה אנשים ונשים עבדו בפרך על העמסת החימר אל תוך מכונה גדולה שיצרה את הצורה של הלבנים, לקיחתן בעגלה לאיזור בו מייבשים אותן והכנסתן לתנורים שונים. לחלק מהנשים היו ילדים, שלא היה מי שישמור עליהם בבית. אישה מבוגרת אחת סחבה עגלה כבדה כשהילדים עוזרים לה.

ביקרנו גם בחצר של אמן שיצר פסלי אבן ושיש משולבים עם אבנים יקרות – צפרדעים עם מטבע בפה היו מוטיב חוזר בפסלים. טיילנו בחצר והתרשמנו מהפסלים החלקים והמבריקים בזמן שהאמן המזוקן הסתכל עלינו בעיניים מחויכות. כלבה גדולה ושני הגורים שלה נבחו לעברינו כשהתקרבנו אליהם יותר מדי.

IMG_2428.JPG

לפני ארוחת הצהריים עברנו במטע של פלפל שחור, שגדל באשכולות ירוקים על צמח שמטפס סביב עמודים. הרבה פרפרים לבנים עפו מסביב. רוני קטף כמה אשכולות, והמשכנו למסעדה שבחניון שלה חנו הרבה משאיות – כזכור, סימן למקום טוב. המקום הגיש עוף אורגני, free range, שהיה קריספי מבחוץ ומאוד רך מבפנים, עשיר במח עצם, מוגש על אורז מאודה יחד עם מרק ותה קר. היינו רעבים, והאוכל היה מאוד טעים ומספק.

 

 

המשכנו בנסיעה ארוכה וממושכת בכפרים ועיירות. ילדים סיימו את יום הלימודים ונסעו לידינו בכפרים על אופנועים קטנים משלהם. הגענו לשמורת טבע, קנינו כרטיסים בכניסה והמשכנו פנימה. נסענו במורד הר על דרך תלולה שמוקפת משני צדדיה בג'ונגלים, ומדי פעם מבצבץ מתוך הצמחייה אגם כחלחל ורחוק, הרחק למטה. עצרנו במקום בו הכביש התפצל אל דרך עפר. בזמן שניפ חיכה למעלה ליד האופנועים קואן הוליך אותנו במורד הדרך, בין סלעים ואבנים, צמחים עבותים, חגבים, שפריריות ויתושים שחורים. הירידה הייתה תלולה ולא תמיד היה במה להיאחז, והעור עקצץ מזיעה ונמלים עוקצניות. מדי פעם הבריכה נגלתה, בכל פעם קצת יותר קרובה – ירקרקה וכחולה ורגועה, מקווה מים בין כמה מפלים קטנים. כשהגענו קואן השאיר אותנו שם לשחות, עלה חזרה למעלה ואמר לנו לחזור תוך חצי שעה. התפשטנו ונשארנו עם בגדי ים, ועשיתי את דרכי על האדמה הבוצית אל תוך המים. קורי עכביש גדולים חסמו את המעבר אבל שום דבר כבר לא הפחיד או הגעיל אותי, אז סילקתי אותם הצידה ונכנסתי. המים היו קרים ולא ידעתי מה העומק שלהם, וצמחייה הפכה אותם לעכורים כך שאי אפשר היה לראות אם משהו שורץ בתוכם. בשולי האגם היו איזורים סלעיים יותר שאפשר היה לעמוד עליהם, ומדי פעם אצות, או מחושים של משהו, ליטפו את כפות הרגליים. צמחים מטפסים מסביב יצרו מערות קטנות על פני המים עם הענפים שהשתרכו מהם. אל תוך עבר אחד של הבריכה טפטפו מים מבין סלעים גבוהים יותר, ובצד השני היה סחף עדין שהוליך אל מפל קטן, אשד מים שהיה חסום על ידי סלעים. הרגשתי את עצמי קטנטנה, בראש בור מים צר עם עומק אינסופי, כשבכל רגע יד ענקית יכולה להגיח מהמים ולקחת אותי למטה. איכשהו, הרגשת הפגיעות הזאת הרגיעה אותי.

IMG_2455.JPG

 

אחרי כחצי שעה הגיעו לשם שני תיירים צרפתים עם מדריך, ואנחנו בדיוק יצאנו מהמים וישבנו על הסלעים כדי להתייבש. הצרפתים התמהמהו קצת כשהם נכנסו למים, מה שבצורה אסוציאטיבית גרם לי לחשוב שהם בטח בתחילת טיול. גשם קל ירד בזמן שעלינו בחזרה וחששתי שהוא יהפוך את האדמה והאבנים לחלקות, אבל צמרות העצים שמרו את השביל יחסית יבש והיה יותר קל לעלות מאשר לרדת. עלינו שוב על האופנועים ונסענו לכיוון הכניסה לשמורה, שם שתינו קפה חם עם גור חתולים סקרן שהציץ ממתחת לשולחן. כשסיימנו את הקפה ניפ הראה לנו לאן ללכת בשביל להגיע למפל גדול, אז צעדנו לכיוון והתחלנו לרדת במדרגות אבן תלולות. המדרגות הובילו לגשר קטן, שבקצהו הפך לשביל שחלקו היה בתוך מים. הרגליים שלי היו רטובות גם ככה אז הלכתי לאט בתוך המים, ורוני הצליח איכשהו ללכת על הסלעים מבלי להירטב. אחרי הליכה קצרה בשביל די פשוט  הגענו למפל הענק והמרהיב, וישבנו שם ביחד על סלע מול קיר המים הגועש.

בדרך חזרה הגשם הקל התחזק. פגשנו שלושה תיירים רוסים עם מדריך מקומי שגם הם היו בדרך למפל הענק, ועצרנו לדבר איתם קצת. המדריך ידע הרבה על ישראל, והכיר שמות של מנהיגים מקום המדינה. הוא אמר שישראל מעניינת הרבה ויטנאמים בגלל החלקאות, כי למדנו איך לגדל יבולים במדבר – בארצות עם מזג אויר כמו בויטנאים דברים צומחים מעצמם, ולא צריך טכנולוגיות מתקדמות. כשהגענו בחזרה הגשם כבר הפך למבול. ישבנו מתחת לפרגודה של בית הקפה ושפכתי את שלוליות המים שהצטברו לי בתוך הנעליים, ואז לבשנו את מעילי הגשם והמשכנו בנסיעה. הגשם נחלש והתחזק לפרקים עד שפסק לגמרי כשרק עננים שחורים עוד מופיעים פה ושם. נסענו בדרכים בין עירניות פתוחות, חצינו עיירות עם אדמה בוצית כתומה. עשינו עצירה ליד מטע של עצי גומי, שטפטפו מתוך פצעים בגזע נוזל לבן שהתקשה אל תוך מעין קערות שהוצמדו אליהם, ועצירה נוספת במטע של עצי קקאו עם פירות הקקאו הכבדים צומחים עליהם, חלקם לבנים וחלקם אדומים.

IMG_2423.JPG

 בסוף חנינו בעיירה קטנה, ממש ליד הגבול עם קמבודיה, ועלינו במדרגות עץ מעוקלות של מלון קטן. אחרי מקלחות רוני ואני יצאנו לשתות תה במקום קטן ושקט, בו חוץ מאיתנו ישבו רק העובדת של המקום עם כמה חברים שלה. השמש כבר ירדה מזמן ומחוץ למקום היה חושך מוחלט, רק מנורת רחוב האירה חלק מהכביש.
בשש וחצי פגשנו שוב את ניפ וקואן בכניסה למלון, והלכנו למסעדת BBQ. שתינו בירת סייגון ואכלנו מעין פריכיית אורז גדולה, ואז הגיע האוכל לשולחן – קודם כל הגריל עצמו, עליו צלינו את הבשר, ואז האוכל – בשר עז רך וטעים, חלק מהרגל וחלק מהעטינים שהיו קצת סחוסיים, וחלק נוסף מהרגל שהגיע בתוך סלט עם טעם לימוני. שתינו לשוכרה ואכלנו לשובע. דיברנו על פערי דורות. האופנוענים אמרו שמבוגרים מתחילים להיחשף להומואים ולסביות, ולהם זה נראה נורא מוזר, אבל לאט לאט הם מבינים שהם לא חייבים להזדהות אבל הם יכולים לקבל אנשים שונים כל עוד הם לא פוגעים באף אחד. סביב השולחנות הסמוכים התאספו חבורות, בעיקר גברים, מבוגרים וצעירים, כולם שותים לשוכרה ומדברים וצוחקים בקולות רמים. מכיוון שהעיר הייתה כל כך חשוכה וריקה, זה הרגיש כמו לשבת בנקודה השמחה האחרונה בתוך חלל.

הזמנו כוסות ריקות של צ'ייסרים לשולחן ושתינו בלגימות קטנות את שאריות יין האורז מאתמול – "אדם אחד שותה, שני אנשים שמחים", קרץ ניפ. הלכנו דקות ספורות בחלל הכהה שבחוץ לכיוון המלון, שם ישבנו בלובי ושתינו תה ג'ינג'ר חזק שהרגיע את הגוף אחרי יום נוסף של נסיעות. כשנשכבתי במיטה, בין שינה לעירות, לפרקים חשבתי שאני עוד בתוך האגם, מוכנה להישאב לתוכו.

IMG_2446.JPG

שטוקווה על פילים נופלים

אם הקפה החזק והטעים ששתינו במלון לא העיר אותי, הנהמות של האופנוע על הכבישים המחוספסים והרוח על הפנים בהחלט עשו את העבודה. אחרי כחצי שעה של נסיעה רצופה אל מחוץ לעיר עצרנו בחוות ורדים, שם ירדנו מהאופנועים וניפ סיפר לנו על החיים שלו, ועל החיים בכלל. לניפ היה קול רועם כמו של האופנוע שלו והוא דיבר עם הרבה תשוקה, הבעות פנים קיצוניות ותנועות ידיים רחבות. לקואן לעומת זאת לא הייתה אנגלית טובה כל כך, אז הוא דיבר בצורה שטוחה כשהוא מושך אותיות בזמן שהוא חושב על איך לבטא את המילה הבאה. ניפ דיבר על המלחמה האמריקאית, זאת שאנחנו רגילים לקרוא לה "מלחמת וייטנאם", ואמר שמאז יש שם שלטון קומוניסטי אבל זה עניין של דור או שניים עד שהם יהיו קפיטליסטים כי זה בעצם מה שרוב האנשים מאמינים בו. "Communist here", הוא אמר והצביע על הראש שלו, ואז הניח יד על החזה ולחש "But capitalist here".הוא הצביע על הפרחים ואמר שלאנשים עניים חשוב יותר שיהיה מה לאכול ומה ללבוש מאשר לתת פרחים לנשים שלהן, ואז סיפר ששני הבנים שלו לומדים הנדסה ואחד מהם רוצה לעבוד להוצ'ימין ואשתו כל הזמן בוכה בגלל זה.

אחרי זה עצרנו בחוות קפה גדולה עם מטע של שיחי קפה גבוהים ולידו מכלאה של סמורים, שהתכרבלו יחד בערימות פרוותיות בתוך חדרי עץ. כשהתקרבנו להסתכל הם הוציאו אפים קטנים ורחרחו את האוויר, וחזרו לישון. ליד המכלאה עמדו כמה שולחנות ועליהם פולי הקפה לאחר שעברו בקיבות של הסמורים, נוקו ויובשו. מדרגות עץ הובילו לקומה השנייה, שם הייתה חנות ובית קפה שהגיש את קפה הסמורים היוקרתי. רוני הזמין לעצמו קפה מפולי מוקה ואני מפולי רובוסטה, וישבנו לשתות מול הנוף של החווה. כל כוס עלתה בערך עשרה שקלים, שזה פי חמש מכוס קפה רגילה, והיה לו טעם חזק ורענן.

IMG_2334.JPG

העצירה הבאה הייתה במפעל משי שעבדו בו נשים בלבד. קודם כל נכנסנו לחדר שבו גידלו את הזחלים הרעבים ואת הפקעות על מצע של עלי תות. בחדר שני וגדול יותר היו מיכלים גדולים של מים חמים ובהם הפקעות האומללות, שמכל אחת יוצא חוט דק וארוך ומתחבר למעין נול. הן הראו לנו שני סוגים של פקעות – עם זחל אחד או שני זחלים, שנקראים "רומיאו ויוליה". על אחד הקירות בצד היו תלויים בדי משי סגולים מסוגים שונים. בסוף מטגנים את הזחלים המתים עם הרבה למון גראס, והם מהווים חטיף פופולארי. יש להם טעם חזק של למון גראס והם קריספים מבחוץ ורכים מבפנים, וזה די טעים ברגע ששוכחים מזה שהם חרקים.

משם המשכנו ל-Elephant Falls, מפל גדול וסוער. האופנוענים חיכו לנו למעלה בזמן שרוני ואני ירדנו במדרגות אל גשר שהוביל למדרגות נוספות. ככל שירדנו האוויר נעשה קריר והצמחייה עבותה יותר, והאדמה לחה וחלקה. טיפסנו בזהירות על סלעים, עקפנו לטאות ועכבישים ענקיים וכשכמעט הגענו לנקודת התצפית הטובה יותר על המפל נרתעתי ולא הצלחתי להתקדם כי פחדתי להחליק על האבנים הרטובות. בדיוק עברו שם זוג פנסיונרים אוסטרלים, גבר משופם ואישה עם שיער שיבה אסוף בשתי קוקיות, והגבר עזר לי לעלות. זאת באמת הייתה נקודת תצפית מעולה, ממש מול המקום בו המפל הגועש נפגש עם הנהר שמתחתיו ומפזר רסיסי מים. נשארנו שם קצת להסתכל על המפל ועל האנשים שמסביב. קרוב אלינו הייתה הפקת אופנה מוזרה בה נשים ישבו בשמלות יוקרתיות על גזעי עצים בוציים, וקבוצה גדולה של תיירים מסין הלכו קצת אחרינו. כשהם התקרבו פינינו להם את נקודת התצפית וטיפסנו בחזרה למעלה. ליד האופנועים פגשנו שוב את זוג האוסטרלים, שסיפרו לנו שהם אוהבים לטייל בעולם ועושים הרבה טיפוסי הרים.

IMG_2346.JPG

לפני ארוחת הצהריים עשינו עצירה קטנה בפאגודה של בודהיסטים, מקום שקט ויפה. ניפ סיפר על אורח החיים שלהם, מנהגים כמו גילוח שיער ומטלות שהם מחויבים לעשות במהלך ההכשרה שלהם, ובדיוק כשהוא אמר שהם אוכלים ארוחה אחת בלבד ביום הבטן שלי התחילה לקרקר ונסענו משם לאכול. עצרנו במסעדת דרכים שחנו מולה הרבה משאיות, וניפ אמר שמשאיות חונות הן סימן למסעדה טובה. הם הזמינו למרכז השולחן בשרים של עוף, חזיר וחזיר בר, דג, אורז ומורנינג גלורי. המשכנו לשבת שם עם בירה ולדבר עוד זמן מה אחרי שסיימנו לאכול. הסתכלתי על בחורה בלונדינית גבוהה שישבה עם איזי ריידר נוסף.

אחרי האוכל סטינו מהכביש הראשי אל דרך עפר שהובילה אל חווה קטנה של מקומיים. הרבה בעלי חיים קיבלו את פנינו – מלבד תרנגולות ואווזים, כלב קטן רץ לעברינו בנביחות ונהמות אבל פחד להתקרב. גורי חתולים הסתתרו בתוך ערימה של שקים עם אוכל לחזירים ושיחקו ביניהם כשהזנבות הקטנים מבצבצים החוצה, וחתולה מניקה ישנה בראש ערימת השקים. גור חזירים אחד ברח ממני אל תוך דיר עם אדמה בוצית וטיפס בצורה מגושמת בחזרה אל תוך הכלוב שלו, שם הוא הרגיש מוגן. החזירים המבוגרים התעוררו משנת הצהריים וקמו בכבדות, משרבבים חוטמים סקרנים מבין הגדרות. קואן הוביל אותנו אל חדר שבו בני המשפחה מכינים יין אורז חזק ואז מעבירים אותו לצנצנות עם נחשים משומרים. החדר היה עמוס במיכלים גדולים ושחורים שנחילי זבובים התעופפו סביבם, ובתוכם היה הנוזל עם ריח חזק של שמרים. נפרדנו מבני המשפחה הגדולה שגרו שם, והם נתנו לנו במתנה יין אורז בתוך בקבוק מים מינרלים.

IMG_2376.JPG

קרוב לחווה היה כפר, בו רוב התושבים ובעלי החיים כבר פרשו לשנת הצהריים. הלכנו עם ניפ וקואן ברחוב הראשי בזמן שהם סיפרו לנו שזהו כפר מטריארכלי, בו הנשים הן הדומיננטיות. בקצה הרחוב היה בית עץ וכניסה ישבו כמה נשים כשאיבריהן פרוסים בנינוחות והן מעשנות סיגריות בשרשרת, הרגל ששמור לרוב רק לגברים הויטנאמים. במרכזן ישבה אישה בגיל העמידה שהישירה מבט בביטחון ובירכה אותנו לשלום. פעוט קטן שהסתובב שם, היצור הזכרי היחיד בסביבה, פרץ בבכי והנשים צחקו, והסבירו לנו שהוא מעולם לא ראה אנשים מערביים לפני כן. האישה המבוגרת, נקבת האלפא, דיברה איתנו בויטנאמית וניפ תרגם. גם שם הגברים יוצאים לעבוד והנשים מטפלות בילדים, אבל הדבר הזה יוצר קהילה נשית חזקה והילדים מקבלים את שמות המשפחה של האמהות. זה היה יום ראשון ובכפר הקתולי הייתה אווירה שקטה ומנומנמת של יום מנוחה. כשהאישה דיברה היא הסתכלה עלי יותר מאשר על רוני, ניפ או קואן. נפרדנו מהן לשלום וחזרנו לכבישים.

בנסיעה הארוכה והרציפה לאחר הביקור בכפר המחשבה שלי נדדה, אל הארץ, אל החזרה הביתה, אל העתיד. חשבתי על עבודה משותפת שהוצעה לי ולרוני ברגע שנחזור לארץ, הצעה שהייתה יותר מדי מושלמת ומתוזמנת בשביל להיות אמיתית. דמיינתי איך אעשה את העבודה על הצד הטוב ביותר, מבלי פחד, אהיה הכי טובה שאני יכולה להיות. הרצתי בראש כמו סרט את היום בו נסיים את הטיול, על חופיו וכבישיו והרוח בשיער, וביום ראשון נלך לראשונה למשרד החדש שלנו ונעבוד. וגם ביום שאחריו, וביום שאחריו. אבל נעשה משהו מדהים, נתקדם, נרוויח כסף. ונעבוד מסודר, עם שעות מסודרות וחופש בסופי השבוע ובחגים, בניגוד לעבודות בהן עבדנו עד אז. ולא נוכל ללכת לים יותר בבקרים השקטים באמצע השבוע אבל זה בסדר, נלך בשבת בצהריים, מתי שכולם הולכים גם, וזה לא נורא כי יהיה לנו סיפוק מהעבודה. יהיו ימים חורפיים במשרד, נצא משם בחושך ונעבוד בישיבה שפופה מעל שולחן. האופנוע נסע בכבישים מפותלים בתוך הרים וחשש התחיל להזדחל, אז הפסקתי לחשוב על זה ועברתי לתהות על חלום שהיה לי באחד הימים, בו למישהי שהכרתי יש קעקוע גדול על הזרוע של פיל לבן.

IMG_2366.JPG

עצרנו לקפה קר בתחנה קטנטנה בשולי הדרך בה עבדה בחורה צעירה. היא התיישבה לידי וסיפרה לנו שהיא למדה אנגלית ורוצה להיות מורה, אבל אין לזה ביקוש. עצרנו בשנית מעל גשר גבוה שנמתח מעל נהר, עליו צפו בתים מוקפים בדק-עץ, כמו בהא-לונג ביי. בעונת הגשמים גובה הנהר עולה, והבתים מגיעים כמעט עד לגובה הגשר. ניפ סיפר שהם עשו טיול לכמה ישראלים שבדיוק השתחררו מהצבא, והם קפצו לנהר בקפיצת ראש מושלמת שהפתיעה את האופנוענים. הצעירים שירתו בחיל הים בתפקיד קרבי ומסוכן, שם הם למדו איך לקפוץ למים מגבהים עצומים מבלי להיפגע – מהתיאור הבנתי שהם יוצאי שייטת. רציתי לומר שגם אני שירתתי בחיל הים, אבל לא התחשק לי להיזכר בימים המשמימים במשרד אז שתקתי והמשכתי להסתכל על הבתים הצפים.

IMG_2391.JPG

השמיים כבר היו חשוכים וגשם חזק התחיל לרדת כשהגענו לעיירה ונכנסנו למלון קטנטן שהיה מרוהט ברהיטי עץ גדולים וכבדים. קואן דיבר עם בעל המלון וקיבל ממנו את המפתחות, והתמקמנו בחדרים שלנו. גיליתי ששכחתי את הפלאפון שלי על הספה בלובי של המלון בדאלאת כשישבנו שם לשתות את הקפה של הבוקר, אבל כשרוני התחבר לווייפיי של המקום בו שהינו ראינו שהין מדאלאת יצרה איתו קשר בפייסבוק כדי לשאול איפה נלון בהו-צ'י-מין, ולשלוח לשם את הטלפון שלי. דווקא היה נחמד להיות בלי טלפון. התקלחנו, שמנו את הנעליים הרטובות שלנו לייבוש מתחת לפתח המזגן והתכתבנו עם האישה שהציעה לנו את העבודה בארץ. יצאנו מהמלון וחיפשנו מקום לשתות בו תה. היה חשוך לגמרי בחוץ מלבד נקודה קטנה מוארת באור צהבהב – מעין חנות, או קיוסק, או בית קפה, שמחוצה לו היו פרוסים כמה כיסאות פלסטיק. ישבנו שם כשהבחורה הבלונדינית הגבוה שראינו לפני כן במסעדה כשאכלנו ארוחת צהריים ניסתה לקנות סיגריות, והמוכרים פרצו בצחוק כיוון שהם לא רגילים לנשים שמעשנות, ולאנשים בלונדינים, ולאנשים גבוהים. קואן וניפ פגשו אותנו שם ולקחו אותנו למסעדה, שחוץ מבית הקפה היא הייתה המקום היחיד באיזור בו נראו סימני חיים. אכלנו ארוחה גדולה ומשביעה של נודלס עם עלי במבוק וירקות, ירקות טריים, ותבשיל של ברווז. יחד עם הבירה שהזמנו קואן ביקש ארבע כוסות קטנות, אליהן הוא מזג את יין האורז מתוך בקבוק הפלסטיק שקיבלנו בצהריים. ישבנו שם שעה ארוכה ודיברנו, ושתינו עוד מהיין החזק. כשהזמנו מנות נוספות רוני, שעבד כטבח לפני הטיול, ביקש להתסתכל על המטבח ועל איך בעלת המקום מכינה את האוכל. לטאות התרוצצו סביבינו וכלבים  נודדים כירסמו את העצמות שעל הרצפה, ואני חשבתי שאולי דווקא כן אתגעגע לעבודה במסעדות. שילמנו ודידינו שיכורים בחזרה למלון, שם נשארתי ערה עוד זמן מה כדי לכתוב על היום הארוך.

IMG_2350.JPG

יוצאים לדרך, שוב

הלכתי לבד ושמעתי מוזיקה באוזניות, וניסיתי למצוא את ה-Crazy House, מקום שראיתי מסומן על המפה שקיבלנו מהמלון אבל לא באמת ידעתי מה יש שם. מצאתי את המקום אחרי שיטוטים ארוכים במבוך של סמטאות ורחובות קטנים. בכניסה עמדו כמה תיירים רוסים ונשים מקומיות שמכרו מזכרות ותותים. קניתי כרטיס ב-40,000 דונג (6 ש"ח) ונכנסתי. בפנים היה מקסים, מיוחד ושונה, כמו להיות בתוך ספר של דוקטור סוס. זה מעין מוזיאון שמשמש גם כמלון, בנוי מכמה מבנים עם גרמי מדרגות תלולים שמוליכים אל תוך ומחוץ לחדרים משונים. יש שם חדרי שינה קטנים ונעימים שנראים כאילו שהם נחצבו בתוך מערה או גזע של עץ. מעין לובי וסלון גדול עם רהיטי עץ ומפות על הקיר מסתתרים בקומה התחתונה של אחד המבנים, חנות מוזרה נמצאת איפשהו מוחבאת, ובין הבניינים יש חצרות עם פסלים ומקומות נסתרים, סולמות, מרפסות נמוכות. אם עולים מספיק גבוה חלק מגרמי המדרגות הופכים לגשרים, שעולים מעל כל הקרייזי-האוס וכל דאלאת ואפשר לראות משם את גגות הבתים הקטנים והצבעוניים של העיר.

 

IMG_2287.JPG

IMG_2317.JPG

IMG_2290.JPG

 

IMG_2299.JPGירדתי למטה, למקום בו עמד קיוסק קטנטן, וקניתי לי מיץ פסיפלורה. ישבתי עם הספר ליד אגם שבקעו ממנו קולות צרודים של קרפדות וקבוצות של ראשנים שחו במים. כשהגעתי לסוף הפרק המשכתי להסתובב שם עוד קצת – הסתכלתי על כלוב גדול בו יונים שמנות מסוגים שונים נמנמו על ענפים של עץ. חזרתי למלון כשהשמים התקדרו שוב, שם רוני כבר חיכה לי. גשם התחיל לרדת בחוץ ואחרי שהתקלחנו ישבנו על המיטה וראינו את "הרשת החברתית" שהצלחתי איכשהו להוריד לטלפון, ובערב, כשהגשם נחלש קצת, יצאנו לאכול. ישבנו באחת מהמסעדות בהן מקבלים גריל קטן לשולחן ומזמינים שיפודים לצלות עליו, אכלנו בשרים טריים וטעימים ושתינו בירה. התחיל לרדת שוב גשם חזק, וכשהייתה בו הפוגה קלה חזרנו מהר למלון והתקלחנו. היה קר והתכרבלנו במיטה, המשכנו לראות את הסרט עד שנרדמנו.

IMG_2285.JPG

בבוקר אכלנו מרק עם פטריות לארוחת בוקר במלון. בשלוחן קטן לידינו אישה עם מראה סיני ומבטא אמריקאי טעמה בפעם הראשונה קפה ויטנאמי והתפעלה מהטעם השוקולדי שלו. אחרי האוכל הלכנו שוב לשוק לחפש לי נעליים. בכניסה למלון היה מתקן לשים עליו את הנעליים, ובאחד הימים הסנדלים שלי פשוט נעלמו משם. בקומה השנייה של השוק היה איזור שכולו חנויות נעליים שונות, מנעלי עבודה פראקטיות ועד נעליים מהודרות לערב, שם מצאתי נעלי סירה מבד שטוחות וצבעוניות שאהבתי מיד. עדיין יש לי אותן בארון והן כבר מתחילות להתפרק, אבל אני עוד לא מוכנה לזרוק אותן כי הן מזכירות לי את דאלאת.

IMG_2300.JPG

אחר הצהריים אכלנו שוב במסעדת הגריל הקטנה ארוחה של בשר ואורז, ומשם הלכנו לקרייזי האוס כי רציתי שגם רוני יראה את המקום. שמחתי לחזור לשם כי הכל היה כזה חמוד ומוזר, וגם רוני מאוד אהב את זה. בינתיי הערב התחיל לרדת. זה היה היום האחרון שלנו בדאלאת, והייתי קצת עצובה לעזוב – המלון החמוד והביתי, הין פקידת הקבלה, העיר הקרירה. אכלנו ארוחת ערב במסעדה דומה לזו שאכלנו בה בערב הקודם, כזאת עם גריל אישי שמוגש לשולחן, ולראשונה ניסיתי לטעום רגל צלויה של תרנגולת. זה היה טעים אבל די דל בבשר ועם הרבה עצמות. ישבו לידינו אמא מקומית עם שתי ילדות שנבהלו קצת מהגיצים האדומים שעפו מהגחלים.

משם המשכנו לשוק הלילה, שהיה סגור למכוניות ועמוס מאוד באנשים וברוכלי רחוב. בכיכר המרכזית היו שני אנשים עם תחפושות גדולות של מיניון והלו-קיטי, וכמה אנשים צעירים ניסו להפיל אותם טיילנו קצת בשוק, רוני קנה נעליים, ואז ישבנו לאכול גלידה בבית קפה קטן. חזרנו לחדר, סידרנו את התיקים שלנו והלכנו לישון.

קמנו בשבע בבוקר, התארגנו מהר וירדנו למטה לעשות צ'ק אאוט. אכלנו עם הין ארוחת בוקר של דפי אורז מגולגלים עם בשר ושתינו קפה. גם אחותה החמודה הצטרפה אלינו, אבל האנגלית שלה לא הייתה טובה כל כך אז היא בעיקר חייכה ושתקה. רעש מחוספס הפר את השקט – ניפ וקואן, האופנוענים, החנו את האופנועים הכבדים שלהם בחוץ. בזמן שהעמסנו את התרמילים על האופנועים הין נתנה לי ולרוני צעיפים במתנה כדי לכסות איתם את הפה והאף בזמן הנסיעה. רוני עלה על הרכב של ניפ, גבר בגיל העמידה עם פרצוף חייכן ומשופם, והם התניעו מיד ונעלמו במרחק. אני התיישבתי מאחורי קואן, בחור שקט עם פני ירח עגולים שנראים חסרי גיל למרות שהוא בן מעל ל-60. האופנוע הותנע והתחיל לרעוד תחתינו בזמן שפילסנו את דרכינו בתנועה הכבדה של הבוקר. אחרי שעקפנו את הכיכר ראיתי שוב את ניפ ורוני במרחק. האופנוע האיץ והרוח התחילה לנשוב בשיער כשיצאנו מהעיר, לעבר מסע נוסף.

IMG_2353.JPG

פרחים, שבלולים וטיפות גשם

ביומיים וחצי שבהם ין וקוואק היו בדאלאת הם לקחו אותנו למסעדות, בתי קפה וברים שמעולם לא היינו מגיעים אליהם לבד. זה גרם לי לשמוח שוב על ההחלטה לעזוב את המלון היוקרתי בנה-טראנג ולעבור למלון החמוד שלהם.
בערב הראשון הם השאירו לנו פתק בקבלה של המלון שאומר שהם הזמינו מונית שתאסוף אותנו בשמונה ותיקח אותנו למסעדה האהובה עליהם. המונית הורידה אותנו בכניסה למסעדה גדולה ורועשת, שם הם חיכו לנו, ואחרי שנכנסנו והתיישבנו הם הזמינו לכולנו הוט-פוט גדולה ומנחמת, מעין מרק שמגיע בקערה גדולה למרכז השולחן יחד עם ירקות ובשרים שאפשר לבשל בתוכה, וכולם אוכלים את זה ביחד. אמרתי להם שראינו הרבה אנשים אוכלים שבלולים אבל אף פעם לא ניסינו, אז הם הזמינו לנו מנה לטעום. מלבד בשר השבלול הקונכיות היו ממולאות גם בבשר חזיר קצוץ, והוגשו עם גבעול למון-גראס שבאמצעותו אפשר היה לשלוף את הבשר שבפנים. לשבלול עצמו היה מרקם דומה לקלמרי וטעם מאוד עדין שהיה קשה להרגיש, כי בעיקר טעמתי את החזיר ואת הלמון-גראס. כשישבנו שם הם סיפרו לנו שיש להם ילדה בת שלוש בבית שהם קראו לה סושי, כי הם אוהבים סושי. קוואק קיעקע את השם שלה על אחת האצבעות שלו.

IMG_2235.JPG

אחרי האוכל הלכנו ביחד לכיוון השוק. המלון עצמו נמצא בתוך סמטה שמחוצה לה יש אגם קטן ואחריו דרך עם עלייה תלולה שמובילה לכיוון הכיכר המרכזית שבה נמצא השוק, שחלקו המקורה בנוי מארבע או חמש קומות. נכנסנו לבית קפה באיזור עם עיצוב קצת כפרי בשם Windmills ועלינו לקומה השנייה, שבה יש מרפסת שמשקיפה אל הכיכר. רוני ואני שתינו תה וקוואק וין הזמינו לעצמם משקאות קפה על בסיס מאצ'ה, שצבעה את כל השתייה בירוק. ביחד חלקנו טירמיסו ועוגה נוספת עם גבינה ופירות יער. דיברנו קצת על המלון בנה-טראנג. קוואק התוודה שכשהוא קיבל את ההזמנה שלנו וראה שאנחנו ישראלים הוא קצת נלחץ, כי היה להם ניסיון לא טוב עם ישראלים חצופים בעבר, וביקש מראש מפקידת הקבלה שתהיה נחמדה במיוחד כדי שלא יהיו לנו סיבות להתלונן. אמרנו שאנחנו מודעים לעניין הזה, ושיש מלונות בעולם שלא מוכנים לקבל אליהם ישראלים בכלל. הם סיפרו על לקוחות שהיו להם ממדינות שונות שהתלוננו על דברים מוזרים, למשל על כך שאין מעלית למרות שדאגו ליידע אותם כשהם הזמינו את החדר, או שהמקום לא נראה יוקרתי מספיק, למרות שהמחיר מאוד זול. זה נחמד שאפשר לתת ביקורת בטריפ-אדוויזר או ב-yelp, אבל זה יכול לפגוע במקומות קטנים ועצמאיים כשאנשים נותנים דירוג נמוך סתם. אמרתי שאני תמיד בודקת את התגובות השליליות ביותר ומנסה לקרוא בין השורות כדי להבין אם אלו ביקורות לגיטימיות או סתם קטנוניות.

אהבנו מאוד את השוק הענק ואת האיזור שמסביבו. כדי להגיע אליו יורדים במדרגות ומגיעים אל כיכר גדולה עם דשא במרכזה, ומסביב לה המון בתי קפה ומסעדות. משם יש פנייה ימינה שמובילה אל רחוב גדול בו עשרות מסעדות, מודרניות או מסורתיות, נמצאות תחת כיפת השמים, וכמו כן גם דוכנים עם תכשיטים, חפצים שונים, מזכרות לתיירים. מאחורי הכיכר נמצא מבנה השוק הצפוף והעמוס בנעליים, בגדים, תכשיטים, איפור, מצרכים הביתה. מסביב למבנה יש דוכנים נוספים, שבחלקם הסחורה נמצאת ישירות על שטיח על הרצפה. בתוך השוק אפשר ללכת לאיבוד במשך שעות. מאחת הקומות העליונות יש יציאה נוספת לרחוב גבוה יותר – מכיוון שהעיר כל כך הררית היא בנויה ממפלסים על גבי מפלסים. מדי ערב אורות נלדקים בכיכר השוק ולעומס ששורר שם מתווספים משפחות, כלבים, ילדים, זוגות צעירים בירח דבש, רוכלים שמוכרים חפצים שאף אחד לא באמת צריך.

בצהריים של היום השני קוואק וין לקחו אותנו לארוחת צהריים במסעדה קטנטנה ליד השוק עם שתי קומות צפופות וגריל גדול בחוץ, ואכלנו שם ארוחה טעימה מאוד של אורז עם בשר צלוי וקערות קטנות של מרק כתוספת. משם המשכנו לשתות קפה ולאכול גלידה במקום אחר. התחיל לרדת גשם שוטף, וישבנו בפנים זמן רב והסתכלנו על הטיפות מבפנים. קוואק וין הם מסוג האנשים שאפשר לדבר איתם שעות על הכל, ואפשר גם לא לדבר בכלל.

IMG_2246.JPG

בערב רוני ואני טיילנו קצת לבד בעיר. ישבנו בבית קפה קרוב למלון ודיברנו עם חברים בבית, הלכנו לאט לכיוון השוק ועצרנו בדרך למנה חמה ומנחמת של בון-בו, ובשמונה וחצי פגשנו שוב את קוואק וין והלכנו לשתות בירה. היו כמה הוסטלים באיזור עם צעירים אמריקאים רועשים שישבו בבארים בסביבה, וין אמרה שתמיד תיירים מערביים נראים לה נלהבים ומלאים באנרגיות. הסיפורים שלהם על ישראלים שהם פגשו בעבר, ועל תיירים מארצות שונות, גרמו לי לשאול את עצמי בפעם המי-יודע-כמה איך אנחנו נתפסים כתיירים בארץ הזאת, ואיך תיירים תופסים את הארץ שלנו.

IMG_2322.JPG

בבוקר ישבנו על הספה הצבעונית בלובי של המלון ואכלנו ארוחת בוקר יחד עם הין, פקידת הקבלה שקיבלה אותנו כשהגענו. נפרדנו לשלום מקואק וין שחזרנו הביתה לנה-טרנאג, ויצאנו לסיבוב בחוץ. הלכנו לאט לכיוון גן הפרחים – מעין פארק שמהווה אטרקציה בדאלאת שמפורסמת בחממות ובגידולי הפרחים שלה. הלכנו בעצלתיים, הסתכלנו על חנויות בדרך ונכנסנו לפגודה שנקרינו אליה במקרה שהייתה מאוד שליווה ונעימה. כשכמעט הגענו לאגם גדול ומרכזי ניגש אלינו גבר בגיל העמידה עם מעיל כחול של Eazy Riders והתחיל לדבר איתנו. הוא היה מאוד מאיר פנים ונחמד ותכננו גם ככה לעשות טיול אופנועים נוסף ליעד הבא, אז התלווינו אליו למשרד, שם שתינו תה איתו ועם השותף שלו ותכננו ביחד טיול של שלושה ימים באיזור ולאחר מכן אוטובוס להו-צ'י-מין. הם סיפרו לנו שזאת העונה החלשה מבחינתם כי אין הרבה תיירים אז הם מוזילים את המחירים שלהם – הם בודהיסטים ומאמינים שהקארמה תחזיר להם טובה. What goes around come around. החלפנו פרטים, לחצנו ידיים והמשכנו ללכת על שפת האגם. הלכנו על הדשא, עצרנו במקום שבו עמדו סוסה לבנה וסוס חום מאוד מטופחים וקנינו שקית עם פופקורן מתקתק לנשנוש. השמים התקדרו ונראה שעומד לרדת גשם, אז החלטנו לחזור אחורה לכיוון השוק ולהגיע לגן הפרחים ביום אחר. הגענו לאחת המסעדות שליד הכיכר של השוק וישבנו בה מתחת לסככה גדולה בדיוק כשגשם כבד התחיל לרדת, ואכלנו מרק פו-בו חריף. חתול עצלן ישן לי על התיק שהיה מונח על הכיסא ליד והתכסה עם הצעיף שלי.

IMG_2260.JPG

כשסיימנו לאכול רצנו בגשם אל כיוון החלק המקורה של השוק וטיילנו שם עד שהגשם פסק, וחזרנו לאיזור של המלון כשהרעמים עוד מהדהדים ברקע. בערב יצאנו שוב וישבנו לשתות תה אפרסק בבית קפה עם ריח מנחם של קפה וסיגריות. רצינו לאכול ארוחת ערב במסעדה הקטנה שבה ישבנו עם קואק וין אבל הם נראו כבר בשלבי סגירה אז רוני העלה את הרעיון של לאכול פיצה, משהו שפתאום נורא התחשק לנו. אכלנו בפיצרייה מעולה, גם אם השירות היה יותר מדי רשמי לטעמינו, והסתכלנו על תיירים שיכורים ברחוב ועל כלבים ששיחקו על הכביש. זאת הייתה הפעם היחידה בטיול שבה אכלנו משהו מערבי וזה היה מאוד נחמד ומנחם, אבל למען האמת כל כך אהבתי את האוכל המקומי שלא הרגשתי (כמעט) בחוסר של כלום.

בבוקר שוב ישבנו עם הין בלובי של המלון, אכלנו את המרק הטעים שהגישו שם לארוחת בוקר ושתינו קפה. הין סיפרה לנו על העבודה ועל החיים שלה. היא בחרה בעבודה הזאת כי היא אוהבת לפגוש ולדבר עם אנשים מארצות שונות וכך להתאמן על האנגלית ולהרחיב את האופקים. גם אחותה עובדת במלון אבל יותר מאחורה, באחזקה ובמטבח. שאלנו אותה איך יכול להיות שהחדרים שם כל כך זולים ובכל זאת המלון כל כך מטופח והם מגישים ארוחת בוקר מפנקת בחינם, והיא אמרה שקן, בעל המלון, מאמין בלתת כמה שיותר.

זה היה יום בהיר ושמשי, אפילו קצת חם, והחלטנו שזאת הזדמנות טובה ללכת לגן הפרחים שלא הספקנו להגיע אליו יום קודם. עברנו שוב ליד האגם הגדול בדרך, איפה שעמדו הסוסים. אנשים פידלו במים עם סירות קטנות ומצועצעות בצורת ברבורים. אחרי הליכה ארוכה מצאנו את הכניסה היפה לגן, שילמנו 60,000 דונג (בערך 10 ש"ח) ונכנסנו. בפנים היה שקט, נקי ומטופח מאוד. שבילים קטנים התפתלו בין מדשאות וגנים פרחוניים שבהם שיחים גוזמו לצורות של קנקנים, קומקומים, כוסות תה. בית מיניאטורי עם גג שעשוי כולו מפרחים עמד ליד אגם ופעמוני רוח התנגנו בשקט בכניסה שלו, וסמוך עליו היו המון עצי בונסאי מטופחים שנראו מקרוב כמו ממלכות קטנות של פיות.

IMG_2263.JPG

IMG_2264.JPG

IMG_2265.JPG

ישבנו לשתות קפה אצל אישה נחמדה עם דוכן ליד האגם, והמשכנו לטייל. ראינו פה ושם זוגות צעירים של מקומיים, וחוץ מהם היה יחסית ריק. נכנסנו לחממה של סחלבים ענקיים מעשרות זנים שונים, שם אישה מערבית אחת דיברה ארוכות עם המוכרת על טיפוח הפרחים. המשכנו לטייל עוד קצת, נהנים מהאויר הקריר והרענן של האדמה והצמחייה, עד ששוב הופיעו במרחק העננים המבשרים על גשמי הצהריים וחזרנו משם לכיוון של השוק. אכלנו ארוחת צהריים טעימה במסעדה הקטנה עם הגריל בחוץ, וכשהגשמים פסקו החלטנו להתפצל ולטייל קצת לבד. רוני הלך לשוק, ואני שמתי מוזיקה באוזניות ויצאתי לחקור את העיר.

מסע לדאלאת

פתחנו את הבוקר כרגיל עם מרק פו-בו ליד המלון ואז הלכנו לעשות צ'ק אאוט, וישבנו בחוץ עם התרמילים לקפה אצל האישה עם העגלה למטה. עד מהרה האופנוענים הגיעו – מיסטר לאם עם להבות צהובות מצוירות על האופנוע הכבד שלו, וין, עם אופנוע גדול ואדום. הם התחילו להעמיס את התיקים שלנו על האופנועים כשגם קוואק ואשתו ין התארגנו לטיול, קוואק עם מצלמת ספורט קטנה מחוברת לקסדה שלו. כשהיינו מוכנים רוני ואני עלינו על האופנועים של ה-Easy Riders – אני מאחורי ין ורוני מאחורי מיסטר לאם. האופנוע התניע בנהמה רועשת והתחלנו לנווט אל מחוץ לעיר כשקוואק וין נוסעים מלפנינו.

IMG_2150.JPG

תוך כמה דקות התחלתי להתרגל לרעידות של האופנוע ולתחושה המתכתית שלו ונשענתי על התרמיל שלי שהיה קשור מאחורה. לקחתי איתי צעיף כתום וגדול שקניתי אי-אז מאישה זקנה בסאפה וכיסיתי איתו את האף והפה, וחלק שקוף של הקסדה הגן לי על העיניים. ממש ביציאה מהעיר עצרנו בביתן קטן עם חצר גדולה שישבו בו שלוש נשים בגיל העמידה וטוו שטיחים באדום, צהוב וירוק. שתי נשים עבדו על שטיח כשאחת מוסיפה עוד חוטים לנול באמצעות מן וו ארוך והשנייה מסדרת את החוטים שכבר שזורים, כשהאישה השלישית והמבוגרת ביותר ישבה בצד ודיברה עם השתיים האחרות. הן נתנו גם לי ולרוני לנסות את זה בתורות, והצלחנו לאט לטוות שורה אחת עקומה ומגושמת.

IMG_2128.JPG

נסענו בכבישים צרים בין שדות ובתים קטנים בצבעים דהויים שמפוזרים פה ושם. עצרנו ליד שדה אורז וקטפנו כמה מהשתילים שצמחו גבוהים – שיבולים ירקרקים עם גרגרי אורז קטנים וקשים בתוך העלים. עברנו על גשר עץ ארוך ורעוע שנמתח מעל נהר ירקרק. מיסטר לאם אמר שבנובמבר מתחילים הגשמים החזקים והנהר עולה על גדותיו אז המקומיים מפרקים את הגשר ובונים אותו מחדש לאחר מכן, תהליך שלוקח סך הכל שלושה חודשים.

IMG_2141.JPG

עשינו עצירה קצרה נוספת בביתן קטן בו כמה נשים הכינו מן מאפה פריך ושטוח משומשום ואורז, דבר שיצא לנו לאכול ממנו כמה פעמים והלך מצוין יחד עם האוכל החם והחריף. הן מכינות מעין עיסה מהגרעינים הטחונים ושופכות ממנה על פלטה לוהטת שתוך כמה דקות גיבשה את התערובת למן פנקייק רך, אותו הן מעבירות למשטח מקש שאותו הן לוקחות החוצה להתייבש כמה שעות בשמש הקופחת. לאם הסביר שהן מתחילות לעבוד בשלוש לפנות בוקר ומסיימות באחת בצהריים, לפני שמתחילים הגשמים החזקים. גם קוואק ואשתו ין נכנסו איתנו לשם וין אמרה שהיא לא רואה כמעט אנשים כאלה, כפריים, כי היא לא יוצאת כמעט מהעיר.

IMG_2145.JPG

הם לקחו אותנו אל בית מלאכה של פסל שעובד עם עץ. הוא חי בבית קטנטן עם חצר ענקית בה היו קשורים ארבעה גורי כלבים נבחניים ופחדנים. על האדמה החשופה היו פזורים כלי עבודה וכפיסי עץ עם ריח חזק של גשם, והמקום היה מלא בפסלים בשלבי גימור שונים. הפסלים המוכנים היו חלקים ומצופים בלכה וייצגו בעיקר בודהות שמנים צוחקים עם תנוכי אוזניים גדולים – סימן למזל, חיים ארוכים, עושר, פוריות. פסלים נוספים וקטנים יותר תיארו אלים שונים שממש יוצאים מתוך העץ, שמהווה חלק מהדמות שלהם. באחת הפינות ניצב רהיט מרשים – עץ ענק ששוכב על צידו עם שורשים חשופים והופך לספסל ארוך, ובקצהו יושב בודהה חייכן, הכל עשוי מחלק אחד. הפסל אמר שזה רהיט מאוד יקר ורק אנשים עשירים עם בית גדול יכולים להרשות לעצמם את זה.

IMG_2157.JPG

IMG_2159.JPG

IMG_2160.JPG

עצרנו בכפר של מקומיים ורוני ואני טיילנו שם קצת ברגל כשהאופנוענים חיכו לנו בקצה שלו. הרבה ילדים סקרנים הסתובבו שם והסתכלו עלינו, וחזירונים ועופות שונים הסתובבו חופשי בשולי השביל. חלק מהדרך ליוו אותנו שני כלבים שנבחו עלינו ממרחק בטוח וגור כלבים שחור שיחק באחת החצרות. בכניסה לכפר היו דוכנים עם שולחנות אלכסוניים עליהם היו מונחים עשרות עלי במבוק צהובים דמויי ידיים מוזרות.

IMG_2167.JPG

IMG_2170.JPG

מחוץ לכפר עברנו ליד שדה קני סוכר וין הנהג קצץ לנו ענף קטן מאחד הצמחים ואמר לנו ללעוס. זה קשה וסיבי, אבל אחרי שקצת עובדים על זה מתחיל לצאת מזה עסיס מתוק עם טעם צמחי חזק. המשכנו בדרך, עכשיו כבר בכבישים רחבים ופתוחים, ונסענו הרבה יותר מהר. הרגשתי את כפות הרגליים שלי רועדות על המשענת שלהן ליד המנוע ואת הצעיף מתנפנף מאחורי. ככל שהמשכנו הנופים וההרים נעשו גבוהים יותר ויותר והאוויר התקרר עד שהרוח הרגישה כמו דקירות קטנות על העור. היה מרענן סוף סוף להרגיש רוח קרה אחרי שבועות על קו החוף הלח.

IMG_2132.JPG

IMG_2198.JPG

אחרי כחצי שעה-שעה של נסיעה רציפה עצרנו על גשר שהתנשא מעל מפל גדול וירדנו מהאופנועים. חוץ מאיתנו היו על הגשר זוג מקומיים עם כובעי קש גדולים. הלכנו לאורך הגשר עד שהגענו לדרך קטנה עם הרבה צמחייה קצת דוקרנית ואחרי שעברנו אותה וטיפסנו מעל סלעים שחורים הגענו למפל הקריר. טבלנו את הידיים והרגליים במים הקפואים. השתרר שם שקט מוחלט, הצמחייה ספגה כל רחש מהכביש הראשי.

IMG_2203.JPG

טיפסנו בחזרה אל האופנועים ועלינו במעלה ההרים. עננים לבנים שייטו לידינו כמו אדים, גולשים בין ההרים ומכסים אותנו מדי פעם. השמים נעשו קודרים והתחיל לרדת גשם – קודם לאט ואז הרבה ומהר, עם טיפות דוקרות כמו ברד בגלל המהירות של האופנוע. עצרנו בצד הדרך בשביל לכסות את התרמילים וללבוש מעין סרבלים כחולים שמגינים מהגשם והמשכנו. הגענו לכפר ממש קטן באמצע שומקום ועצרנו ליד מבנה מעץ עם גג גבוה מקש, ועלינו אליו על סולם קטן. בפנים היה ריק חוץ מכמה ספסלי עץ ארוכים. מיסטר לאם אמר שזה המבנה בו בני הכפר מתאספים לדיונים או לאירועים מיוחדים, ושבניין כזה הוא סימן לקהילה חזקה. היו מסביב עוד כמה מבנים דומים, עם גגות פחות גבוהים, והנפש החיה היחידה שנראתה באיזור הייתה תרנגולת שניקרה באדמה יחד עם אפרוחים קטנים שמסתתרים מתחתיה.IMG_2225.JPG

IMG_2228.JPG

כבר הגיע הצהריים ונעשינו רעבים. עצרנו במקום קטן בצד הדרך בו אישה מקומית הגישה אורז עם חזיר צלוי וקערות מרק קטנות, ופרוסות אפרסמון לקינוח. נתנו את העצמות לחתולה מנומרת בהיריון שייללה מתחת לשולחן והמשכנו. עברנו ליד חוות תותים וטעמנו את הפירות ישר מהאדמה. דיברנו קצת עם החקלאי, איש מזוקן וצחקן, שאמר שהוא מגדל גם תפוחי אדמה ואפרסמונים. לא רחוק משם עצרנו שוב ליד חוות קפה וטעמנו את הפולים האדומים – הם גדלים על שיחים, כמו פירות יער. האופנוענים סיפרו לנו שהקפה הגיע יחד עם הצרפתים שראו שיש שם את התנאים האופטימלים, ולפני כן בויטנאם היו שותים רק תה. הם אמרו שיש מן סנאים (בהמשך התברר שהם התכוונו לסמורים) שאוכלים את הפולים ואז מוציאים אותם החוצה שלמים, ומכינים מזה את הקפה הכי משובך בגלל תהליך כימי שהפולים עוברים בקיבה שלהם. המשיך לרדת גשם קל ואיכשהו השיחה התגלגלה לארץ שלנו, וניסינו להסביר להם בפשטות את הסכסוך, משהו שאנחנו בעצמנו לא באמת לגמרי מבינים.

IMG_2231.JPG

לקראת אחר הצהריים התקרבנו לעיר, שהייתה מוקפת מבחוץ בחממות של פרחים ובתים צבעוניים. עצרנו בפגודה צבעונית ומקושטת בהמון פסלים של פרחים וחיות קטנות, וטיילנו שם קצת. במרכז היה גן קטן עם בריכה מלאה בדגים כתומים גדולים ופסלים של דרקונים ואנשים עם חרבות בעלי ארבעה או שלושה פרצופים. היו כמה מקדשים שלא היה לנו נעים להיכנס אליהם, שבכניסה אליהם ישבו נשים חמורות סבר בבגדים כחולים. עלינו לקומה השנייה, שם היו פסלים ענקיים של בודהות, וטיילנו שם קצת. אחרי שחקרנו את כל המקום ירדנו למטה וישבנו עם הנהגים שלנו, ין ומיסטר לאם, לשתות קפה למטה בזמן שהם דיברנו על האמונה הבודהיסטית. הסמל שלהם נראה כמו צלב קרס אבל הרבה יותר עתיק ממנו ומייצג קרמה, What goes around comes around. אחרי המוות אפשר לחזור לחיים בתור יצורים שונים בהתאם למה שמגיע לנשמה על פי פעולות שהיא עשתה בחיים קודמים – בעלי חיים, בני אדם, משהו נשגב יותר מאדם או נלוז יותר מבעל חיים. זה הזכיר לי ספר שקראתי לפני הטיול, "חיים ומוות מתישים אותי" של מו יאן, בו גבר מת בכפר שלו וחוזר לשם בגלגולים הבאים כחיות שונות עד שהוא לומד את השיעור שלו.

IMG_2234.JPG

התחנה האחרונה הייתה תחנת רכבת ישנה, שלפי מה שסיפרו לנו כל ההיפסטרים בויטנאם נוסעים לשם כדי להצטלם בדרכים אומנותיות.
לבסוף הם לקחו אותנו ל-Ken's House, המלון בו השתכנו יחד עם קוואק וין מנה-טראנג. הודינו לאופנוענים ונפרדנו מהם, ונכנסנו פנימה. זה מקום קטן ומאוד צבעוני ונקי, עם שטיחים בכל חדר והרגשה חמימה וביתית שהתאימה במיוחד לעיר הקרירה על ההרים. עשינו צ'ק-אין אצל פקידת קבלה יפה במיוחד בשם הין (Hien), שאמרה שמשמעות השם שלה הוא "עדינה", ואחרי שהשארנו את הנעליים במקום מיועד בכניסה עלינו לחדר שלנו. החדר היה מקסים, קטנטן עם ציור פרחוני על אחד הקירות ומצעים צבעוניים. היינו רטובים ובוציים מהטיול ובזמן שהתקלחנו בתורות הין הופיעה בדלת עם מגש של תה וספרינג רולז, שהיו לגמרי במקום.
נחנו קצת והתארגנו לקראת הערב, בו קבענו שקוואק וין יקחו אותנו לאכול במסעדה האהובה עליהם.

IMG_2176.JPG

לבד בנה-טראנג

המשכתי להסתובב לבד בנה-טראנג. עננים שחורים ומאיימים הופיעו במרחק ונהייתי רעבה, אבל הייתי צריכה קודם למצוא כספומט. ממש כשהתחיל לרדת גשם שוטף נכנסתי למסעדה מתוירת עם תפריט באנגלית וברוסית והזמנתי בירה וספרינג רולז, הסתכלתי על הגשם מבפנים וקראתי. אנשים רצו בחוץ בניסיון להימלט מהגשם וכמה עובדים ניסו להדליק את המנגל הלח מתחת לסככה קטנה. התחיל לשעמם לי אז יצאתי לגשם ולרחובות הבוציים והסתכלתי קצת על חנויות. מוכרים ניסו לדבר איתי ברוסית. בסוף עליתי לחדר.

רוני רוב הזמן הזה ישן וקרא – הוא קנה את The Quiet American של גראהם גרין בחנות של ספרי יד שניה כשהיינו בהוי-אן. השעה הייתה בערך 4 ונראה שהגשם הפסיק, אז לקחנו את מעילי הגשם ויצאנו לרחוב. אכלנו מרק חם בדוכן קטן בפינת רחוב רטובה ואז עלינו שוב למקלחת חמה, ולקראת הערב יצאנו שוב לשתות בירה. ישבנו באחד מהמקומות בו הלקוחות מקבלים שיפודים וצולים אותם בעצמם. המלצריות הסתובבו שם בשמלות קצרות ועקבים גבוהים ומדי פעם חידשו לנו את הקרח בכוסות הבירה, ואישה מבוגרת יותר ישבה באיזו פינה וחילקה להן הוראות. בדרך חזרה למלון עצרנו לגלידה ממש טעימה במקום קטן וחמוד, ואז בהינו קצת בטלוויזיה עד שנרדמנו.

IMG_2114.JPG

קמנו למחרת בתשע ויצאנו לשתות קפה, ואחרי זה טיילנו קצת בעיר בלי מטרה מסוימת. אחרי שקנינו קצת תה לחדר במינימרקט רוני חזר למלון כדי לנוח, ואני הלכתי לחפש משהו לאכול. השעה הייתה בערך 11 ורוב המקומות שהגישו ארוחת בוקר כבר נסגרו, והיה משהו קצת עצוב בלחפש לעצמי אוכל לבד כשרוני חולה בחדר. בסוף מצאתי מן חנות כלבו קטנטנה עם סבתא שהגישה מרק, אז ישבתי לאכול שם והמשכתי לקרוא את לוליטה. גבר עם מראה סיני שדיבר אנגלית במבטא רוסי כבד עצר שם לקנות סיגריות, ודיבר איתי קצת על הספר. הוא אמר שברוסיה תלמידי תיכון קוראים את זה כחלק מתוכנית הלימודים, מה שנראה לי מאוד מוזר ומרשים כי זה ספר כבד ופרובוקטיבי.

משם חזרתי למלון. רוני ישן ואני ישבתי על המיטה וכתבתי חלום מוזר על הצבא שהיה לי באותו לילה. נרדמתי ל-20 דקות ולקראת 1 בצהריים הערתי את רוני והלכנו לשבת על החוף. היו גלים מאוד גדולים ומרשימים, והייתי קצת מדוכדכת כי דאגתי לרוני שעדיין הרגיש מאוד לא טוב.

אחר כך במלון דיברנו עם קוואק על ה-Eazy Riders – חברה ארצית של אופנוענים שעורכים טיולים, בעיקר במרכז ובדרום, ואפשר להצטרף אליהם עם אופנוע או ליסוע איתם על האופנועים שלהם. קוואק התקשר לחבר שלו, מיסטר לאם, שהגיע תוך כמה דקות וישב איתנו לתכנן טיול של יום לדאלאת. קוואק אמר שאולי גם הוא ואשתו יצטרפו אלינו ויסעו גם הם לדאלאת לחופשה של כמה ימים, והמליץ לנו על מלון שם. יצאנו לאכול ארוחת ערב קצת רחוק מהמלון, במקום רועש וסואן שהגיש בשרים עם אורז ובירה. בדיוק כשהתיישבו חבורה של עשרה סינים רוטנים התחיל שוב גשם זלעפות, ותוך דקות ספורות המסעדה – שהייתה פתוחה לגמרי תחת כיפת השמיים – נסגרה כאילו שהיא לא הייתה פתוחה מעולם. זה קרה יחסית כשסיימנו לאכול אז שילמנו וחיכינו מתחת לסכך יחד עם שאר האנשים, וכשהגשם נחלש חזרנו לחדר.

IMG_2121.JPG

בבוקר שאחרי רוני כבר הרגיש יותר טוב. אכלנו פו-בו לארוחת בוקר במקום קטן כשאחת העובדות טיגנה תולעים בלמון-גראס ונשנשה אותן כמו פיצוחים, ואחרי הקפה הלכנו לים. היה שמשי בחוץ אבל לא חם מדי והים היה צלול באותו יום וכחול, והעברנו שם כמה שעות רגועות, שוחים, מטיילים לאורך החוף, שותים מיץ קוקוס מתוך פירות שקנינו. בחדר התקלחנו ונרדמנו לשעה, ובשלוש וחצי יצאנו לעוד קפה וארוחת צהריים של מרק ואורז עם בשר, מורנינג-גלורי והרבה ג'ינג'ר. אחרי זה ישבנו בבית קפה בשביל תה ג'ינג'ר חריף והזמנו את המלון בדאלאת שקוואק המליץ עליו, ואז דיברנו קצת על מה שנשאר בארץ – זכרונות שלנו מהלימודים ביחד, העבודות שעזבנו, חברים.

רוני שוב הרגיש קצת חולשה אז חזרנו לחדר והוא נרדם, ובסביבות שבע יצאתי לטייל לבד. הלכתי קצת על הטיילת ונכנסתי לגלריה של טווייה, שהייתה מאוד יפה עם גן קטן באמצע בו נשים יושבות וטוות ומוזיקה מקומית צורמנית מתנגנת. הסתובבתי שם בין החדרים בהם הוצגו תמונות שנעשו בטווייה בלבד, חלקן ענקיות וריאליסטיות, מאוד מרשימות. יצאתי משם והמשכתי לטייל לבד בעיר, במקומות שלא היינו בהם ולא הופיעו על המפה הקטנה שנתנו לנו במלון. חיפשתי מקום שנראה כאילו שכיף לשבת בו לבד. בסוף נכנסתי לבר בשם First Contact, שהיה אמנם קצת ריק אבל הייתה שם אווירה טובה, והזמנתי מרק סרטנים ומשקה שהם הגישו שם של וודקה ותפוחים. ישבתי עם הספר וחיכיתי יחסית הרבה זמן לאוכל, אבל לא היה לי אכפת. כשהתחיל לשעמם לי שילמתי וחזרתי החוצה. לא כל כך הבנתי איפה אני נמצאת אז הסתובבתי באיזור עד שהתחלתי לראות שוב מבנים מוכרים. היה ריב גדול ברחוב – כלב קטן הציק לאיש ממושקף עם חולצה לבנה אז הוא ניסה להרביץ לו עם כפכף, ואישה מבוגרת יצאה מהבית שלה והחזיקה אותו כדי שלא ירביץ לכלב, שנראה משועשע. התחילו צעקות והמון אנשים התערבו, ולבסוף הפרידו ביניהם. הממושקף הלך משם כועס עם אשתו, משאיר כפכף אחד על הכביש אחריו והולך יחף ברגל אחת. קניתי תירס חם בדוכן קטן בשביל רוני אצל מוכר שהתעקש לדבר איתי רק ברוסית למרות שכבר ידעתי מילים בסיסיות בוייטנאמית, וחזרתי לחדר. הערתי את רוני וישבנו ביחד מול סרט ששודר בטלוויזיה בזמן שהוא אכל את התירס, והלכנו לישון.

IMG_2125.JPG