בבוקר השקמנו לקום ושתינו קפה בלובי של המלון, ואז הלכנו לסוכנות הנסיעות שהזמנו ממנה נסיעת אוטובוס ביום שלפני. אותה פקידה שהייתה שם יום קודם עלתה איתנו על ואן קטן שלקח אותנו לתחנת האוטובוס, שם היא אמרה לנו לאן להמשיך ונפרדה מאיתנו. עלינו על אוטובוס לתחנה המרכזית, ומשם לקחנו אוטובוס לקאן-ת'ו. הנסיעה ארכה שעות ספורות, במהלכן ציירתי וכתבתי ביומן, שמעתי מוזיקה, נמנמתי.
כשהגענו לקאן-ת'ו, נהגי מוניות ואופנועים התקבצו מול דלתות האוטובוס והציעו הסעה לכל מי שירד. היינו צריכים כמה דקות בצד כדי להבין בכלל איפה אנחנו ולאן הולכים מכאן, עד שראינו ואן שנוסע למרכז העיר. מבעד לחלונות, העיר נראתה פרברית וחמודה. עצרנו מול מלון קטן בו קידם את פנינו בחור צעיר ומנומס, נתן לנו מפה קטנה של העיר ואמר איפה מומלץ לאכול. אחרי שהתמקמנו בחדר יצאנו החוצה. העיר בנויה על הסתעפות של נהר המקונג, שלצידה עובר הרחוב הראשי. במרכזו יש שוק צנוע, ואחריו חיי עיר פשוטים – השמש עומדת גבוה בשמים ומתחתיה אנשים עובדים, אוכלים, ישנים שנת צהריים על ערסלים. כמה דייגים עומדים על הדשא ליד הנהר, סירות חולפות באיטיות. לקראת הערב נפתח שוק לילה קטן, שכולל רחוב אחד בו דוכנים של בגדים, תיקים ונעליים, ורחוב מקביל בו יש דוכני אוכל. אחרי סיבוב בעיר וארוחת ערב שהרכבנו מכמה דוכנים חזרנו למלון, שם שתינו בירה עם פקיד הקבלה ועלינו לחדר לישון.
בבוקר היום השני קמנו בארבע וחצי לפנות בוקר ושתינו קפה בלובי של המלון, עד שהגיע המדריך לטיול שהזמנו יום קודם – שיט לשוק הצף שעל המקונג. הוא הוביל אותנו לרציף שממנו ירדנו לסירת עץ קטנה, בה ישבה אישה מצומקת בגיל העמידה שניווטה את הסירה באמצעות מנוע על קרש שהיא הפעילה בתוך המים. השמש התחילה לעלות כשהתקדמנו במים השקטים ושכונות שלמות צצו על גדות הנהר, מורכבות מבתים שבנויים על קלונסאות בתוך המים.
ספינות גדולות קידמו את פנינו בכניסה לשוק הצף, ואחריהן סירות עץ קטנות כמו שלנו – בהתחלה רק בודדות, ובהמשך עומס של כלי שיט שהיקשה על התנועה. על חרטומה של כל סירה הונח ענף במבוק שעליו תלויה דוגמא של מה שמוכרים שם, מפירות ועד כלי בית. מלמטה נשמעה קריאה "Hello, coffee" ואישה ששטה במה שנראה כמו גיגית מכרה לנו קפה. שטנו בעצלתיים לאורך השוק שנמתח על גבי קילומטרים ספורים, עד שמספר הסירות הלך והצטמצם. לבסוף פנינו והתחלנו לעשות את דרכינו חזרה דרך תעלות צרות מוקפות בצמחייה, והמדריך סיפר לנו קצת על החייים בויטנאם. הוא היה בחור צעיר, סטודנט להנדסה, ואמר ששוק העבודה הוא בעייתי במיוחד לצעירים אבל בבנייה תמיד יש ביקוש כיוון שזאת מדינה מתפתחת. כרגע מנסים להתמודד עם ההתחממות הגלובלית ועליית מפלס המים המתקרבת על ידי בנייה גבוהה באיזורים שקרובים לחוף. התחיל להיות חם כשהשמש הגביהה.
ירדנו מהסירה ונפרדנו והשארנו טיפ למדריך ולנהגת, והלכנו לאכול מרק פו במקום קטן וטעים מאוד שהמליצו לנו עליו במלון. חשבתי על הבחור הצעיר על הסירה, שנראה קצת עצוב ולא מרוצה. חשבתי על העבודות שעשיתי בתור סטודנטית – מגישה קפה לתיירים, בדרכם אל או חזרה מהים, נהנים מימים שטופי שמש בעוד אני נאבקת לאזן את הזמן היקר בין העבודה ללימודים. כשתייר שואל על החיים בארץ, לכי תספרי לו על רגל אחת על הצבא, ג'נטריפיקציה, שחיתויות, אלימות. זה גרם לי לחשוב שאולי היה למדריך עוד הרבה מה לספר, אבל לא היה לו זמן.
בילינו בסך הכל כמעט שבוע בקאן-ת'ו. התירוץ העיקרי היה שהייתה לי בעיה בטלפון והיינו צריכים לחכות שיגמר הסופש בשביל לתקן אותו, כי היעדים הבאים שתכננו לא היו מקומות מרכזיים במיוחד. האמת היא, שפשוט אהבנו את המקום. מיץ פסיפלורה עם ספרים ליד הנהר ודוכני אוכל רחוב בכל מקום שהגישו Xôi gà – מנה מנחמת של עוף עם אורז, ירקות וביצי שליו. בתי קפה קטנטנים, שוק ובו המון ירקות מוזרים. היכרנו קצת אנשים במלון – טום מני-זילנד שטייל צפונה על אופנוע מחוספס, וקית', פנסיונר אנגלי שהסתובב בדרום מזרח אסיה וקנה את ליבן של נשים שונות עם כספי הפרישה שלו. בערבים היינו מוצאים ארוחת ערב בשוק הלילה ואז חוזרים למלון ויושבים שם עם בעל המקום על המדרגות בחוץ שפונות לרחוב, הלחות כבדה ויתושים שיכורים מזמזמים סביבינו, שותים בירה ומדברים באנגלית רצוצה אל תוך החושך. פקיד הקבלה המנומס המשיך לקרוא לנו "סיר" ו"מיס" גם אחרי שרמזנו לו בעדינות שהוא יכול לזנוח את הנימוסים – כנראה שכך הוא הרגיש יותר נוח. הוא סיפר לנו שהוא בצבא אבל עושה עבודה משרדית ולומד אנגלית בזמנו הפנוי, וביקש קצת עזרה עם שיעורי הבית שלו.
כשנגמר סוף השבוע הלכתי אל חנות גדולה שאמרו לי שמתקנים בה טלפונים. נכנסתי למקום גדול ונקי ואת פני קיבלה אישה בלבוש ויטנאמי מסורתי דמוי קימונו, צועדת צעדים קטנים ומחייכת מבלי לחשוף שיניים. היא הגישה לי קפה ואז התיישבה לידי והסתכלה עלי עם חיוך מנומס, מחכה שאדבר. זה נראה לי קצת מוזר אבל ניסיתי להסביר לה איכשהו את הבעיה שיש לי עם הטלפון. היא חייכה והנהנה ואחרי שסיימתי לדבר היא המשיכה לשתוק ולהסתכל עלי, ואז הפנתה אותי לאיש מעונב שישב באחת העמדות. שאלתי אותה "English?", והיא ענתה "Yes, yes".
התיישבתי מול הבחור, וסיפרתי שוב על הבעיה. הוא הסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו. הוא הרים את הטלפון שלו והתעסק איתו במשך דקות ארוכות. בסופן הוא הרים אותו והראה לי את הצג, בו היה פתוח עמוד של גוגל טרנסלייט עם הכיתוב "What is the problem with phone?" לקחתי נשימה עמוקה והסברתי שוב, לאט, משתמשת בתרגום של גוגל ובמחוות ידיים. לבסוף הוא הרים את השפופרת שלידו וחייג, ונתן לי לדבר עם מי שמעבר לקו. אחרי ששוב הסברתי את הבעיה בטלפון הוא אמר לי לחכות כמה דקות כי הוא מגיע.
המשכתי לשבת שם בדממה מביכה מול הבחור בעמדה עד שמי שדיבר איתי בטלפון הגיע – גבר עם פנים רחבים מזוקנים וידיים גדולות כמו משוטים. הוא התיישב מולי ודיבר איתי על פוליטיקה, על זה שכולם מושחתים ומשחקים בנו כמו חיילים על לוח שחמט, וכשסיפרתי לו שלראש הממשלה שלנו קוראים ביבי הוא התגלגל מצחוק רועם והיכה לעצמו על הרגל. הוא לקח את הטלפון שלי ובדק אותו, אמר שהוא תיקן שם משהו אבל נדע רק עוד כמה ימים אם זה עבד. שאלתי אותו אם אפשר לקנות סוללה, והוא אמר שאין סוללות לטלפונים בכל הדלתא של המקונג.
כשחזרתי למלון רוני ישב בחוץ וטום לידו על המדרכה, עובד על האופנוע עם ידיים שחורות משמן. אחרי שסיים לתקן והאופנוע התניע בהצלחה, הוא החנה אותו בחניה של המלון ושאל אם אנחנו רעבים. ישבנו במסעדת רחוב קטנה שהגישה מרק נודלס ודיברנו על מסעדות בארץ, וטום סיפר שהוא היה צד ודג את הארוחות שלו בניו זילנד. זה הוביל לשיחה ארוכה על צמחונים וטבעונים, ועל אידיאולוגיות של אוכל בכללי. אחרי ששתינו קפה יחד עננים שחורים הופיעו בשמים, וחזרנו למלון לפני שהגשמים יתחילו.
אכלנו ארוחת ערב בשוק הלילה בדוכן אצל אישה עם לבוש סגול ומנומר שצחקה עלינו כי אנחנו מערביים, והסתובבנו שם עוד קצת. באחד הדוכנים מכרו זיתים במה שנראה כמו שמן וצ'ילי. זה מאוד ריגש אותי כי במהלך כל השבועות בויטנאם פיתחתי חשק עז לזיתים ולשמן זית, והזיתים שנמכרו שם נראו כל כך גדולים ועסיסיים, ורק אחרי שנעצתי שיניים באחד מהם הבנתי שזה בכלל פרי אקזוטי מתוק מדי. קנינו גם דוריאן – פרי דמוי מלון גדול וקוצני מבחוץ ופנים צהוב וריח שמזכיר אננס. חזרנו למלון כדי לשתות בירה בלובי יחד עם פקיד הקבלה. טעמתי מהדוריאן וציפיתי לטעם חמצמץ כמו של מלון, אבל הוא היה כל כך מתוק שקיבלתי בחילה – כמו מסטיק לילדים מלא בסוכר, או תרכיז של מיץ פטל. קית' האנגלי נכנס גם הוא למלון יחד עם אישה תאילנדית חמורת הסבר, ובעוד היא עלתה לחדר הוא הצטרף אלינו לבירה. הוא סיפר לנו שהוא יודע הרבה שפות של מזרח אסיה והראה לנו שהוא מתכתב בתאית עם נשים שונות. בעבר הוא היה מורה להיסטוריה, ולפני ארבע שנים פרש והתגרש מאשתו ומאז מסתובב באסיה ופוגש נשים שמחפשות גבר מבוגר שיפרנס אותן. הוא צחק ואמר שהכסף שלו שווה הרבה בארצות האלה.
עלינו לחדר והזמנו חדרים במלונות ביעדים הבאים שלנו, והלכנו לישון. למרות שצחצחתי שיניים פעמיים, עדיין הרגשתי את המתיקות של הדוריאן בפה.
בבוקר ארזנו את התיקים ושתינו קפה בלובי, ואכלנו ארוחת בוקר צנועה של לחם עם חמרה וריבה, כשהגיע המיניבוס בו הגענו ונסענו איתו לתחנה המרכזית. נפרדתי מהעיר דרך החלון – המלון, הנהר, הרחוב הראשי, השווקים, המסעדות ובתי הקפה הקטנים. מהתחנה המרכזית עלינו על אוטובוס והתחלנו בנסיעה מרובת טלטלות לראק-זיה, עיירה שממנה תכננו לקחת מעבורת לאי פוקוק.