לבד בנה-טראנג

המשכתי להסתובב לבד בנה-טראנג. עננים שחורים ומאיימים הופיעו במרחק ונהייתי רעבה, אבל הייתי צריכה קודם למצוא כספומט. ממש כשהתחיל לרדת גשם שוטף נכנסתי למסעדה מתוירת עם תפריט באנגלית וברוסית והזמנתי בירה וספרינג רולז, הסתכלתי על הגשם מבפנים וקראתי. אנשים רצו בחוץ בניסיון להימלט מהגשם וכמה עובדים ניסו להדליק את המנגל הלח מתחת לסככה קטנה. התחיל לשעמם לי אז יצאתי לגשם ולרחובות הבוציים והסתכלתי קצת על חנויות. מוכרים ניסו לדבר איתי ברוסית. בסוף עליתי לחדר.

רוני רוב הזמן הזה ישן וקרא – הוא קנה את The Quiet American של גראהם גרין בחנות של ספרי יד שניה כשהיינו בהוי-אן. השעה הייתה בערך 4 ונראה שהגשם הפסיק, אז לקחנו את מעילי הגשם ויצאנו לרחוב. אכלנו מרק חם בדוכן קטן בפינת רחוב רטובה ואז עלינו שוב למקלחת חמה, ולקראת הערב יצאנו שוב לשתות בירה. ישבנו באחד מהמקומות בו הלקוחות מקבלים שיפודים וצולים אותם בעצמם. המלצריות הסתובבו שם בשמלות קצרות ועקבים גבוהים ומדי פעם חידשו לנו את הקרח בכוסות הבירה, ואישה מבוגרת יותר ישבה באיזו פינה וחילקה להן הוראות. בדרך חזרה למלון עצרנו לגלידה ממש טעימה במקום קטן וחמוד, ואז בהינו קצת בטלוויזיה עד שנרדמנו.

קמנו למחרת בתשע ויצאנו לשתות קפה, ואחרי זה טיילנו קצת בעיר בלי מטרה מסוימת. אחרי שקנינו קצת תה לחדר במינימרקט רוני חזר למלון כדי לנוח, ואני הלכתי לחפש משהו לאכול. השעה הייתה בערך 11 ורוב המקומות שהגישו ארוחת בוקר כבר נסגרו, והיה משהו קצת עצוב בלחפש לעצמי אוכל לבד כשרוני חולה בחדר. בסוף מצאתי מן חנות כלבו קטנטנה עם סבתא שהגישה מרק, אז ישבתי לאכול שם והמשכתי לקרוא את לוליטה. גבר עם מראה סיני שדיבר אנגלית במבטא רוסי כבד עצר שם לקנות סיגריות, ודיבר איתי קצת על הספר. הוא אמר שברוסיה תלמידי תיכון קוראים את זה כחלק מתוכנית הלימודים, מה שנראה לי מאוד מוזר ומרשים כי זה ספר כבד ופרובוקטיבי.

משם חזרתי למלון. רוני ישן ואני ישבתי על המיטה וכתבתי חלום מוזר על הצבא שהיה לי באותו לילה. נרדמתי ל-20 דקות ולקראת 1 בצהריים הערתי את רוני והלכנו לשבת על החוף. היו גלים מאוד גדולים ומרשימים, והייתי קצת מדוכדכת כי דאגתי לרוני שעדיין הרגיש מאוד לא טוב.

אחר כך במלון דיברנו עם קוואק על ה-Eazy Riders – חברה ארצית של אופנוענים שעורכים טיולים, בעיקר במרכז ובדרום, ואפשר להצטרף אליהם עם אופנוע או ליסוע איתם על האופנועים שלהם. קוואק התקשר לחבר שלו, מיסטר לאם, שהגיע תוך כמה דקות וישב איתנו לתכנן טיול של יום לדאלאת. קוואק אמר שאולי גם הוא ואשתו יצטרפו אלינו ויסעו גם הם לדאלאת לחופשה של כמה ימים, והמליץ לנו על מלון שם. יצאנו לאכול ארוחת ערב קצת רחוק מהמלון, במקום רועש וסואן שהגיש בשרים עם אורז ובירה. בדיוק כשהתיישבו חבורה של עשרה סינים רוטנים התחיל שוב גשם זלעפות, ותוך דקות ספורות המסעדה – שהייתה פתוחה לגמרי תחת כיפת השמיים – נסגרה כאילו שהיא לא הייתה פתוחה מעולם. זה קרה יחסית כשסיימנו לאכול אז שילמנו וחיכינו מתחת לסכך יחד עם שאר האנשים, וכשהגשם נחלש חזרנו לחדר.

בבוקר שאחרי רוני כבר הרגיש יותר טוב. אכלנו פו-בו לארוחת בוקר במקום קטן כשאחת העובדות טיגנה תולעים בלמון-גראס ונשנשה אותן כמו פיצוחים, ואחרי הקפה הלכנו לים. היה שמשי בחוץ אבל לא חם מדי והים היה צלול באותו יום וכחול, והעברנו שם כמה שעות רגועות, שוחים, מטיילים לאורך החוף, שותים מיץ קוקוס מתוך פירות שקנינו. בחדר התקלחנו ונרדמנו לשעה, ובשלוש וחצי יצאנו לעוד קפה וארוחת צהריים של מרק ואורז עם בשר, מורנינג-גלורי והרבה ג'ינג'ר. אחרי זה ישבנו בבית קפה בשביל תה ג'ינג'ר חריף והזמנו את המלון בדאלאת שקוואק המליץ עליו, ואז דיברנו קצת על מה שנשאר בארץ – זכרונות שלנו מהלימודים ביחד, העבודות שעזבנו, חברים.

רוני שוב הרגיש קצת חולשה אז חזרנו לחדר והוא נרדם, ובסביבות שבע יצאתי לטייל לבד. הלכתי קצת על הטיילת ונכנסתי לגלריה של טווייה, שהייתה מאוד יפה עם גן קטן באמצע בו נשים יושבות וטוות ומוזיקה מקומית צורמנית מתנגנת. הסתובבתי שם בין החדרים בהם הוצגו תמונות שנעשו בטווייה בלבד, חלקן ענקיות וריאליסטיות, מאוד מרשימות. יצאתי משם והמשכתי לטייל לבד בעיר, במקומות שלא היינו בהם ולא הופיעו על המפה הקטנה שנתנו לנו במלון. חיפשתי מקום שנראה כאילו שכיף לשבת בו לבד. בסוף נכנסתי לבר בשם First Contact, שהיה אמנם קצת ריק אבל הייתה שם אווירה טובה, והזמנתי מרק סרטנים ומשקה שהם הגישו שם של וודקה ותפוחים. ישבתי עם הספר וחיכיתי יחסית הרבה זמן לאוכל, אבל לא היה לי אכפת. כשהתחיל לשעמם לי שילמתי וחזרתי החוצה. לא כל כך הבנתי איפה אני נמצאת אז הסתובבתי באיזור עד שהתחלתי לראות שוב מבנים מוכרים. היה ריב גדול ברחוב – כלב קטן הציק לאיש ממושקף עם חולצה לבנה אז הוא ניסה להרביץ לו עם כפכף, ואישה מבוגרת יצאה מהבית שלה והחזיקה אותו כדי שלא ירביץ לכלב, שנראה משועשע. התחילו צעקות והמון אנשים התערבו, ולבסוף הפרידו ביניהם. הממושקף הלך משם כועס עם אשתו, משאיר כפכף אחד על הכביש אחריו והולך יחף ברגל אחת. קניתי תירס חם בדוכן קטן בשביל רוני אצל מוכר שהתעקש לדבר איתי רק ברוסית למרות שכבר ידעתי מילים בסיסיות בוייטנאמית, וחזרתי לחדר. הערתי את רוני וישבנו ביחד מול סרט ששודר בטלוויזיה בזמן שהוא אכל את התירס, והלכנו לישון.

כולנו אחים

בערב הראשון בנה-טראנג קצת התקשינו למצוא ארוחת ערב כי האיזור שבו היה המלון שלנו היה קצת שומם, אבל אחרי שיטוט באיזור הגענו למקום הומה יחסית שהגישו בו מרק פו טעים. אחרי זה המשכנו לטייל וראינו אישה עם דוכן קטן שמכרה את הכופתאות הטעימות שממולאות בבשר וביצי שליו שאכלנו פה ושם בצפון, אבל היה להן טעם קצת שונה שפחות אהבתי. אחרי שחרשנו את הרחובות הגדולים והריקים מדי מצאנו מקום בתוך סמטה שנראה יחסית שמח אז ישבנו שם לשתות בירה מפחיות שהוגשו יחד עם כוסות מלאות בגושי קרח גדולים. חוץ מאיתנו ישבו שם כמה זוגות שהזמינו בשר שהגיע יחד עם פלטה לוהטת והם צלו אותו בעצמם, ומכיוון שכבר לא היינו רעבים החלטנו שנחזור לשם מחר בשביל לאכול.

בבוקר אכלנו ארוחת בוקר במסעדה המוזרה והמפוארת מדי של המלון יחד עם אוליגרכים חמורי סבר מרוסיה ומסין. הכיסאות היו עטופים בבד לבן ויוקרתי שלא כובס כבר חודשים, ובצד היו שאריות של חופה מחתונה שהתקיימה שם אי פעם. שתינו קפה בחוץ ואז הלכנו לים, לחוף שהיו בו תיירים לבנבנים בלבד, ואחרי רביצה ארוכה שם חזרנו למקלחת זריזה במלון ויצאנו שוב לחפש ארוחת צהריים. הכל כבר התחיל להיסגר לצהריים אבל מצאנו מקום שנראה פתוח וישבו בו שתי מאמות בכניסה, שהעירו בחורה צעירה שהתכוננה לשנת הצהריים שלה. היה לנו קצת לא נעים אבל הן התעקשו שהמקום פתוח, ובכל מקרה המרק שהגישו שם היה מאוד טעים ומשביע.

את המשך היום העברנו בצורה רגועה, קנינו קצת בגדים בשוק קטן ברחוב ושתינו עוד קפה, ישבנו ליד הים בשקיעה והסתכלנו על השמיים הולכים ומתכהים, וכשירד הערב והיינו רעבים חזרנו לאותו מקום ששתינו בו בירה בערב הקודם. התפריט היה בויטנאמית בלבד ובעל המקום היה איש מבוגר וצחקן שלא ידע מילה באנגלית. בסוף החלטנו להיות ספונטאנים ופשוט הצבענו על כמה דברים מהתפריט מבלי לגמרי לדעת מה נקבל, ומלבד כמה בשרים צלויים קיבלנו גם חלקי דג (בעיקר סנפירים) שבושלו בתוך נייר כסף והגיעו בתוך רוטב מבעבע. הכל היה מאוד טעים למרות שהדג היה מלא בעצמות, ובאופן כללי אני מאוד אוהבת את העניין של לא לדעת מה אני הולכת לקבל. בעל המקום ניסה לדבר איתנו קצת עם גוגל טרנסלייט – הוא שאל על קעקוע שיש לרוני על הזרוע של דייג ודג, וכתב לו באמצעות הגוגל "You are not inteligent". בהמשך הטיול גילינו שאת המילים "דייג" ו"טיפש" כותבים אותו דבר, כך שכנראה שהוא ניסה לשאול את רוני אם הוא דייג. הוא קרא לחבר שלו, שמדבר קצת אנגלית, ושניהם ישבו איתנו. דיברנו על פוליטיקה. הבחור שידע אנגלית אמר שהוא חושב שפוליטיקאים הם כמו ילדים, רק מתעסקים עם השטויות שלהם ואנחנו, האנשים הפשוטים, מסתכלים מהצד ולא יודעים מה הם עושים. הוא סיפר שיש עכשיו בעיות עם המדינות השכנות – היחסים בין ויטנאם לרוסיה הם מאוד קרובים, כמו אחים, אבל יש לויטנאם בעיות מול סין מה שמעיב על היחסים שלהם עם הרוסים. הוא סיפר לנו שיש מתיחויות בגבול הצפוני של ויטנאם ולפעמים אנשים בדרום סין מנתקים להם את החשמל (מעין סוג של ונדליזם), ונזכרתי שבאמת כשהיינו בצפון היו הפסקות חשמל מדי פעם. הוא חזר לחברים שלו, ואנחנו שילמנו והתחלנו ללכת לכיוון המלון. בדרך חזרה פגשנו אותו שוב, יושב ליד שולחן פלסטיק ברחוב יחד עם עוד שלושה גברים ואישה, והוא אמר שהם האחים שלו והזמין אתנו לשבת איתם. כשישבנו הוא הסביר שהרבה פעמים חברים מאוד קרובים מגדירים את עצמם כאחים אחד של השני, ושהם מכירים מבית הספר ועכשיו הם בני 55. משמאלי אחד הגברים מזג לי ולרוני בירה כשבצד השני בחור רזה שאל מאיפה אנחנו, ואמר שהדבר היחיד שהוא יודע על ישראל זה שבפעם אנשים היו מפוצצים את עצמם במקומות ציבוריים כפעולת טרור. הוא אפילו צחק על זה ועשה חיקוי של שאהיד. הם שאלו אותנו מה אנחנו חושבים על ויטנאם, ואמרנו שאנחנו לא יודעים אם זה רק נדמה לנו, או שבאמת בדרום האנשים יותר חברותיים מאשר בצפון. הם אמרו שזה מרשים ששמנו לב לזה, ושההבדלים האלה הם בגלל שבצפון אנשים יותר עניים וקשי-יום, ולכן יותר קשה "להגיע" אליהם. נפרדנו מהם והם איחלו לנו לילה טוב עם קריצות, ודידינו שיכורים לחדר.

בבוקר ארזנו, עשינו צ'ק אאוט ולקחנו מונית. לקח לי כמה דקות להבין למה הנהג מסמיק ואומר שוב ושוב "Madam beautiful" לרוני, עד ששמתי לב שהחולצה שלי פתוחה… המונית לקחה אותנו אל האיזור שראינו מהאוטובוס כשרק הגענו לעיר, איזור הומה עם טיילת ארוכה, כביש ראשי סואן, אוכל רחוב, אנשים. הזמנו בערב הקודם מלון קטן וצנוע ממש במרכז. בחורה צעירה עם משקפיים קיבלה את פנינו ונתנה לנו את המפתח, וכשירדנו שוב היא הסבירה לנו קצת על האיזור והזמנו דרכה טיול צלילה ליום למחרת.

היה מאוד מרענן לעבור מהמלון הבומבסטי למקום חמוד ואינטימי, שלא לדבר על האיזור – שאמנם היה גם הוא מתויר, אבל הייתה שם אווירה הרבה יותר צעירה וחיה. לקחנו משם מונית לשוק. נכנסנו למבנה גדול וצפוף עם הרבה דוכנים ואנשים שקראו לנו Sir ו-Madam מכל עבר, ואחרי שקניתי מטען לטלפון יצאנו משם והסתובבנו בחוץ, בין תכשיטים, בגדי ים ותליונים של סוסוני ים וכוכבי ים מיובשים. הסתכלנו על בגדי ים בחנות שבה גבר כרסתן נמנם על ערסל, וישבנו לאכול בון-בו טעים. חזרנו למלון כדי להחליף בגדים והלכנו לים, שהיה במרחק דקות ספורות. החול צהוב, העצים ירוקים והמים בצבע טורקיז. פרסנו מגבות בצל של עצי הקוקוס ושתינו מתוך שני קוקוסים עסיסיים וקרירים שאישה אחת מכרה לנו, וקראנו ספרים ונכנסנו למים לסירוגין.

בערב הלכנו לחפש מקום שיוכל לתקן לי את הטלפון, שלא הצלחתי לחבר לאף מטען. אחרי שהזמנו עוד לילה מפקידת הקבלה החמודה עם המשקפיים שאלנו אותה איפה אפשר לתקן את הטלפון, והיא הראתה לנו על גבי מפה איך להגיע לרחוב גדול עם הרבה חנויות של סלולר. כשנכנסו לחנות גדולה כל העובדים עמדו בשורה בכניסה ובירכו אותנו, וגבר עם שיניים צהובות כיוון אותנו אל טכנאי ועזר לנו לתקשר איתו. הייתה לנו חצי שעה לחכות אז הלכנו לאכול Bánh xèo, מעין פנקייק דק ופריך מקמח אורז ממולא בשרימפס, נבטים ועלים ירוקים. אספנו בחזרה את הטלפון אחרי שהחליפו בו איזה חלק קטנטן וחזרנו לכיוון המלון. בדרך עברנו בשוק הלילה, מקום צבעוני ומואר שמכרו בו בעיקר תכשיטים די דומים אחד לשני ומזכרות, וכשהיינו ליד המלון התחילו לרדת טיפות גדולות וכבדות שעד מהרבה הפכו לגשם חזק. רצנו מגגון לגגון, מחנות לחנות, ולבסוף התיישבנו בבית קפה צרפתי בשם Ricardo והזמנו שתי כוסות וויסקי עם קרח. כשהגשם פסק עשינו טיול קצר ברגל על הטיילת, והלכנו לישון כי למחרת היינו צריכים לקום די מוקדם.

Light of my Life; Fire of my Loin

את הבוקר של היום המלא האחרון שלנו בהוי-אן העברנו כרגיל בחוף הים, ובדרך חזרה למלון עצרנו בצריף קטן לצידי הדרך שהגישו בו לאו קאי ובירה קרה. בריכה ושנ"צ בשעות החמות, ובאן-מי לארוחת צהריים אצל מלכת הבאן-מי – קשישה מצומקת שמכינה את הבאן-מי הכי טוב בויטנאם. רק לפני כמה ימים נזכרתי בה ותהיתי מה שלומה, וחשבתי שזה מצחיק שאני חוששת לבריאותה של אישה בארץ רחוקה שראיתי רק פעמים ספורות בחיי. השוק באותו הערב היה הומה וסואן, כיוון שזה היה השיא של חג שיוויון הסתיו. טיילנו במשך שעות בין המוני האנשים ומופעי הרחוב, עוצרים מדי פעם כדי לשתות בירה או לנשנש ספרינג רולז, וסיימנו את הערב עם מיץ קוקוס רענן.

כשהולכים ברחובות של עיר בידיעה שזאת הפעם האחרונה הכל מרגיש קצת מרוחק, כמו מאחורי זכוכית.

למחרת בבוקר קמנו רעבים ואכלנו מרק לארוחת בוקר ליד המלון, ואז הלכנו לשתות קפה במקום בו ישבו הרבה גברים מקומיים ושיחקו איזה משחק לוח מוזר. סיפרתי לרוני על חלומות מוזרים שהיו לי בלילות האחרונים בזמן שלטאה צהובה השקיפה עלינו מלמעלה עם המבט האטום שלה. חזרנו למלון וארזנו את התיקים כי הגיע הזמן לעשות צ'ק-אאוט, אך מכיוון שהאוטובוס ליעד הבא יצא רק לקראת אחר הצריים השארנו את התיקים בקבלה ויצאנו לאכול עוד באן-מי. ישבו שם שני זוגות של אוסטרלים שמנים וחברותיים, המרפקים של הנשים כמעט טובעים בתוך הזרועות שלהן, והם סיפרו לנו שזאת הפעם השנייה שלהם בויטנאם – הם היו שם גם לפני שלוש שנים, וכל כך התגעגעו שהם היו חייבים לחזור. על המדרכה שבחוץ עצר אופנוע וירדה ממנו בחורה צעירה והורידה את ג'קט הג'ינס שלה כשהיא נכנסה למסעדה, והאוסטרלים שאלו אותה את מה שרציתי לשאול כל הזמן – למה כולם שם מסתובבים עם בגדים כל כך ארוכים, בחום של כמעט 40 מעלות. מה הרעיון של לבוש ז'קט בחום הזה? היא ענתה בחביבות ועם אנגלית קצת שבורה שמבחינתם עור בהיר זה מעין אידיאל יופי, אבל קרם ההגנה יקר מדי. זה גרם לי לתהות איך הם רואים אותנו, תיירים ממדינות מערביות, שמנסים לתפוס כמה שיותר שמש.

חזרנו לבריכה של המלון כשהיה חם מדי, נרדמנו בטעות לחצי שעה על כיסאות הבריכה, ואז עשינו מקלחת קצרה ויצאנו לשתות קפה בסניף של קופי-בין שהיה ברחוב הראשי. בחוץ בחור צעיר ישב על אופנוע כל כך ישן וחסר חן שהוא כבר נראה כמו פריט אספנים יוקרתי, שתה בירה קרה וגירש איזה כלב עצלן שניסה להתיישב בכניסה לחנות שלו. משם הלכנו לסוכנות נסיעות והזמנו טיסה בחזרה לבנגקוק ברביעי לנובמבר – בערך חודש ושבוע מאותו יום. זה היה משהו שידעתי שנצטרך לעשות, כיוון שהטיסה חזרה לארץ יצאה מבנגקוק, אבל נזכרתי בערגה ביום שבו ישבתי בבית עם המחשב והסתכלתי על טיסות להאנוי, ובחרתי בשמחה בכרטיסים לכיוון אחד בלבד. נזכרתי איך ארגנו חלקים מהטיול, איך עשינו ויזה לויטנאם ואיך קנינו תרמילים, ונפלה עלי ההבנה הכבדה שאנחנו כבר כמעט בחצי הדרך.

בחמש הגיע המיניבוס, אז נפרדנו מהעובדות של המלון והצטרפנו לגרמניה צעירה שכבר הייתה ברכב. הנהג עשה סיבוב בין מלונות באיזור והעלה עוד שלוש בחורות מהונג-קונג, כמה מקומיים וזוג צרפתים, ואז נסע לכביש ראשי ועצר מול תיאטרון גדול. האוטובוס כבר עמד שם, אוטובוס שינה דו-קומתי כמו זה שנסענו בו מבאק-הא להאנוי, וחיכינו שם כעשרים דקות בזמן שהוא התרוקן מהנוסעים של הנסיעה הקודמת ועבר ניקוי בסיסי. הספקנו לעלות בין הראשונים וטוב שכך, כי האוטובוס היה מלא לגמרי ולא רציתי להיתקע עם מיטה במעבר.

הנסיעה הייתה ארוכה ומוזרה. הבחורות מהונג-קונג התלוננו על המזגן, שאי אפשר היה לכוון או לכבות, ואחרי שלכולם נמאס לשמוע אותן מתלוננות אחד הכרטיסנים נתן להן עיתונים ישנים וסלוטייפ כדי לסתום איתם את החורים של המזגן. עצרנו ב-11 בלילה במעין תחנת התרעננות עם מסעדה קטנה, ותור ארוך השתרך לשירותים. כמה צרפתיות הזדעזעו מכך שהשירותים היו חור ברצפה. חשבנו להזמין משהו קטן לאכול במסעדה אבל ויתרנו ויצאנו משם, אל החושך המוחלט שבחוץ. בהמשך הנסיעה כיבו את האורות, כך שיכלתי לקרוא רק עם האור הקטן של הפלאפון ולהתפלל שלא תיגמר לו הבטרייה – סיימתי את The Great Railway Bazzar של פול ת'רו והתחלתי סוף סוף את לוליטה. ניסיתי לישון קצת אבל מי שישבה מאחורי לא הפסיקה להתעסק עם הסלוטייפ שסגר את פתח המזגן ועשתה המון רעש, אז שמעתי מוזיקה. שמעתי את Demon Days של גורילז מההתחלה עד הסוף, מה שלא עשיתי מאז גיל 17, וכשהגעתי ל-Feel Good Inc בדיוק נסענו ליד ים כחול כהה עם אורות של סירות דייגים, ושמיים יותר כהים מנוקדים בכוכבים. בשלוש לפנות בוקר הייתה עצירה נוספת באמצע שומקום ויצאתי יחד עם כמה אנשים נוספות לעשות פיפי ליד האוטובוס, כי לא היה מקום אחר, בזמן שהנהג מחכה בקוצר רוח. הם שכחו שני נוסעים מאחורה והיו צריכים ליסוע ברברס כמה דקות כדי לאסוף אותם שוב. היה לי מאוד לא נוח, כי אי אפשר היה להסתובב במיטה/מושב אלא לשכב רק על הגב, וממש יכלתי להרגיש את הכתפיים שלי נתפסות בזמן אמת בגלל המזגן. נה-טראנג הופיעה מולנו בחמש בבוקר, עם הטיילות והחופים והמלונות שלה, והשמש שהתחילה להאיר על הכל.

כשירדנו מהאוטובוס ניגשו אלינו כמה אופנוענים וניסו לברר אם מישהו צריך הסעה, אבל היינו צריכים כמה דקות כדי להתאושש מהנסיעה ולהבין מה אנחנו עושים עכשיו. בסוף תפסנו מונית, והגענו למלון לקראת 6. הנסיעה הייתה יותר ארוכה משציפינו – התברר שהזמנו מלון קצת מרוחק מדי מהמרכז. המלון היה מאוד מפואר, בצורה מוגזמת שלא ציפינו לה כי הוא לא היה יקר במיוחד. בחדר היה מן תפריט מודפס ומנוילן של מה שאפשר להזמין משירות החדרים, באנגלית וברוסית. בהמשך התברר שנה-טראנג היא יעד מועדף לסינים ולרוסים, בערך כמו שקפריסין היא יעד מועדף לישראלים. נרדמנו לזמן קצר ובשמונה יצאנו שוב החוצה – הייתי עייפה ועם כאב ראש, והקפה ששתינו ליד המלון היה לגמרי מה שהייתי צריכה. יצאנו מבית הקפה מאוששים והלכנו לחפש אוכל, עד שהגענו לגבר כרסתן בלי חולצה שלא הפסיק להשתעל, אבל הוא הכין עלי אורז מגולגלים מאוד טעימים ובשלב הזה של הטיול כבר לא היה אכפת לנו מי מכין לנו את האוכל.

החלפנו לבגדי ים וחזרנו לחוף. שמיים כחולים, מים טורקיז והרים ירוקים במרחק, וחוץ מאיתנו היו שם רק כמה תיירים פנסיונרים עם בגדי ים הישר משנות השמונים. חשבתי על מרכז העיר, על הטיילות והרחובות שראינו מהאוטובוס, לעומת האיזור הישנוני הזה והמלון המהודר מדי. הזמנו שם שלושה לילות ולא יכלנו לקבל עליהם זיכוי, אז החלטנו לוותר על לילה אחד ולספוג את המחיר ולחפש מקום יותר קטן במרכז, מה שהתגלה כהחלטה טובה בהמשך.