בערב הראשון בנה-טראנג קצת התקשינו למצוא ארוחת ערב כי האיזור שבו היה המלון שלנו היה קצת שומם, אבל אחרי שיטוט באיזור הגענו למקום הומה יחסית שהגישו בו מרק פו טעים. אחרי זה המשכנו לטייל וראינו אישה עם דוכן קטן שמכרה את הכופתאות הטעימות שממולאות בבשר וביצי שליו שאכלנו פה ושם בצפון, אבל היה להן טעם קצת שונה שפחות אהבתי. אחרי שחרשנו את הרחובות הגדולים והריקים מדי מצאנו מקום בתוך סמטה שנראה יחסית שמח אז ישבנו שם לשתות בירה מפחיות שהוגשו יחד עם כוסות מלאות בגושי קרח גדולים. חוץ מאיתנו ישבו שם כמה זוגות שהזמינו בשר שהגיע יחד עם פלטה לוהטת והם צלו אותו בעצמם, ומכיוון שכבר לא היינו רעבים החלטנו שנחזור לשם מחר בשביל לאכול.
בבוקר אכלנו ארוחת בוקר במסעדה המוזרה והמפוארת מדי של המלון יחד עם אוליגרכים חמורי סבר מרוסיה ומסין. הכיסאות היו עטופים בבד לבן ויוקרתי שלא כובס כבר חודשים, ובצד היו שאריות של חופה מחתונה שהתקיימה שם אי פעם. שתינו קפה בחוץ ואז הלכנו לים, לחוף שהיו בו תיירים לבנבנים בלבד, ואחרי רביצה ארוכה שם חזרנו למקלחת זריזה במלון ויצאנו שוב לחפש ארוחת צהריים. הכל כבר התחיל להיסגר לצהריים אבל מצאנו מקום שנראה פתוח וישבו בו שתי מאמות בכניסה, שהעירו בחורה צעירה שהתכוננה לשנת הצהריים שלה. היה לנו קצת לא נעים אבל הן התעקשו שהמקום פתוח, ובכל מקרה המרק שהגישו שם היה מאוד טעים ומשביע.
את המשך היום העברנו בצורה רגועה, קנינו קצת בגדים בשוק קטן ברחוב ושתינו עוד קפה, ישבנו ליד הים בשקיעה והסתכלנו על השמיים הולכים ומתכהים, וכשירד הערב והיינו רעבים חזרנו לאותו מקום ששתינו בו בירה בערב הקודם. התפריט היה בויטנאמית בלבד ובעל המקום היה איש מבוגר וצחקן שלא ידע מילה באנגלית. בסוף החלטנו להיות ספונטאנים ופשוט הצבענו על כמה דברים מהתפריט מבלי לגמרי לדעת מה נקבל, ומלבד כמה בשרים צלויים קיבלנו גם חלקי דג (בעיקר סנפירים) שבושלו בתוך נייר כסף והגיעו בתוך רוטב מבעבע. הכל היה מאוד טעים למרות שהדג היה מלא בעצמות, ובאופן כללי אני מאוד אוהבת את העניין של לא לדעת מה אני הולכת לקבל. בעל המקום ניסה לדבר איתנו קצת עם גוגל טרנסלייט – הוא שאל על קעקוע שיש לרוני על הזרוע של דייג ודג, וכתב לו באמצעות הגוגל "You are not inteligent". בהמשך הטיול גילינו שאת המילים "דייג" ו"טיפש" כותבים אותו דבר, כך שכנראה שהוא ניסה לשאול את רוני אם הוא דייג. הוא קרא לחבר שלו, שמדבר קצת אנגלית, ושניהם ישבו איתנו. דיברנו על פוליטיקה. הבחור שידע אנגלית אמר שהוא חושב שפוליטיקאים הם כמו ילדים, רק מתעסקים עם השטויות שלהם ואנחנו, האנשים הפשוטים, מסתכלים מהצד ולא יודעים מה הם עושים. הוא סיפר שיש עכשיו בעיות עם המדינות השכנות – היחסים בין ויטנאם לרוסיה הם מאוד קרובים, כמו אחים, אבל יש לויטנאם בעיות מול סין מה שמעיב על היחסים שלהם עם הרוסים. הוא סיפר לנו שיש מתיחויות בגבול הצפוני של ויטנאם ולפעמים אנשים בדרום סין מנתקים להם את החשמל (מעין סוג של ונדליזם), ונזכרתי שבאמת כשהיינו בצפון היו הפסקות חשמל מדי פעם. הוא חזר לחברים שלו, ואנחנו שילמנו והתחלנו ללכת לכיוון המלון. בדרך חזרה פגשנו אותו שוב, יושב ליד שולחן פלסטיק ברחוב יחד עם עוד שלושה גברים ואישה, והוא אמר שהם האחים שלו והזמין אתנו לשבת איתם. כשישבנו הוא הסביר שהרבה פעמים חברים מאוד קרובים מגדירים את עצמם כאחים אחד של השני, ושהם מכירים מבית הספר ועכשיו הם בני 55. משמאלי אחד הגברים מזג לי ולרוני בירה כשבצד השני בחור רזה שאל מאיפה אנחנו, ואמר שהדבר היחיד שהוא יודע על ישראל זה שבפעם אנשים היו מפוצצים את עצמם במקומות ציבוריים כפעולת טרור. הוא אפילו צחק על זה ועשה חיקוי של שאהיד. הם שאלו אותנו מה אנחנו חושבים על ויטנאם, ואמרנו שאנחנו לא יודעים אם זה רק נדמה לנו, או שבאמת בדרום האנשים יותר חברותיים מאשר בצפון. הם אמרו שזה מרשים ששמנו לב לזה, ושההבדלים האלה הם בגלל שבצפון אנשים יותר עניים וקשי-יום, ולכן יותר קשה "להגיע" אליהם. נפרדנו מהם והם איחלו לנו לילה טוב עם קריצות, ודידינו שיכורים לחדר.
בבוקר ארזנו, עשינו צ'ק אאוט ולקחנו מונית. לקח לי כמה דקות להבין למה הנהג מסמיק ואומר שוב ושוב "Madam beautiful" לרוני, עד ששמתי לב שהחולצה שלי פתוחה… המונית לקחה אותנו אל האיזור שראינו מהאוטובוס כשרק הגענו לעיר, איזור הומה עם טיילת ארוכה, כביש ראשי סואן, אוכל רחוב, אנשים. הזמנו בערב הקודם מלון קטן וצנוע ממש במרכז. בחורה צעירה עם משקפיים קיבלה את פנינו ונתנה לנו את המפתח, וכשירדנו שוב היא הסבירה לנו קצת על האיזור והזמנו דרכה טיול צלילה ליום למחרת.
היה מאוד מרענן לעבור מהמלון הבומבסטי למקום חמוד ואינטימי, שלא לדבר על האיזור – שאמנם היה גם הוא מתויר, אבל הייתה שם אווירה הרבה יותר צעירה וחיה. לקחנו משם מונית לשוק. נכנסנו למבנה גדול וצפוף עם הרבה דוכנים ואנשים שקראו לנו Sir ו-Madam מכל עבר, ואחרי שקניתי מטען לטלפון יצאנו משם והסתובבנו בחוץ, בין תכשיטים, בגדי ים ותליונים של סוסוני ים וכוכבי ים מיובשים. הסתכלנו על בגדי ים בחנות שבה גבר כרסתן נמנם על ערסל, וישבנו לאכול בון-בו טעים. חזרנו למלון כדי להחליף בגדים והלכנו לים, שהיה במרחק דקות ספורות. החול צהוב, העצים ירוקים והמים בצבע טורקיז. פרסנו מגבות בצל של עצי הקוקוס ושתינו מתוך שני קוקוסים עסיסיים וקרירים שאישה אחת מכרה לנו, וקראנו ספרים ונכנסנו למים לסירוגין.
בערב הלכנו לחפש מקום שיוכל לתקן לי את הטלפון, שלא הצלחתי לחבר לאף מטען. אחרי שהזמנו עוד לילה מפקידת הקבלה החמודה עם המשקפיים שאלנו אותה איפה אפשר לתקן את הטלפון, והיא הראתה לנו על גבי מפה איך להגיע לרחוב גדול עם הרבה חנויות של סלולר. כשנכנסו לחנות גדולה כל העובדים עמדו בשורה בכניסה ובירכו אותנו, וגבר עם שיניים צהובות כיוון אותנו אל טכנאי ועזר לנו לתקשר איתו. הייתה לנו חצי שעה לחכות אז הלכנו לאכול Bánh xèo, מעין פנקייק דק ופריך מקמח אורז ממולא בשרימפס, נבטים ועלים ירוקים. אספנו בחזרה את הטלפון אחרי שהחליפו בו איזה חלק קטנטן וחזרנו לכיוון המלון. בדרך עברנו בשוק הלילה, מקום צבעוני ומואר שמכרו בו בעיקר תכשיטים די דומים אחד לשני ומזכרות, וכשהיינו ליד המלון התחילו לרדת טיפות גדולות וכבדות שעד מהרבה הפכו לגשם חזק. רצנו מגגון לגגון, מחנות לחנות, ולבסוף התיישבנו בבית קפה צרפתי בשם Ricardo והזמנו שתי כוסות וויסקי עם קרח. כשהגשם פסק עשינו טיול קצר ברגל על הטיילת, והלכנו לישון כי למחרת היינו צריכים לקום די מוקדם.
בליבית 