על גדות המקונג

בבוקר השקמנו לקום ושתינו קפה בלובי של המלון, ואז הלכנו לסוכנות הנסיעות שהזמנו ממנה נסיעת אוטובוס ביום שלפני. אותה פקידה שהייתה שם יום קודם עלתה איתנו על ואן קטן שלקח אותנו לתחנת האוטובוס, שם היא אמרה לנו לאן להמשיך ונפרדה מאיתנו. עלינו על אוטובוס לתחנה המרכזית, ומשם לקחנו אוטובוס לקאן-ת'ו. הנסיעה ארכה שעות ספורות, במהלכן ציירתי וכתבתי ביומן, שמעתי מוזיקה, נמנמתי.

כשהגענו לקאן-ת'ו, נהגי מוניות ואופנועים התקבצו מול דלתות האוטובוס והציעו הסעה לכל מי שירד. היינו צריכים כמה דקות בצד כדי להבין בכלל איפה אנחנו ולאן הולכים מכאן, עד שראינו ואן שנוסע למרכז העיר. מבעד לחלונות,  העיר נראתה פרברית וחמודה. עצרנו מול מלון קטן בו קידם את פנינו בחור צעיר ומנומס, נתן לנו מפה קטנה של העיר ואמר איפה מומלץ לאכול. אחרי שהתמקמנו בחדר יצאנו החוצה. העיר בנויה על הסתעפות של נהר המקונג, שלצידה עובר הרחוב הראשי. במרכזו יש שוק צנוע, ואחריו חיי עיר פשוטים – השמש עומדת גבוה בשמים ומתחתיה אנשים עובדים, אוכלים, ישנים שנת צהריים על ערסלים. כמה דייגים עומדים על הדשא ליד הנהר, סירות חולפות באיטיות. לקראת הערב נפתח שוק לילה קטן, שכולל רחוב אחד בו דוכנים של בגדים, תיקים ונעליים, ורחוב מקביל בו יש דוכני אוכל. אחרי סיבוב בעיר וארוחת ערב שהרכבנו מכמה דוכנים חזרנו למלון, שם שתינו בירה עם פקיד הקבלה ועלינו לחדר לישון.

בבוקר היום השני קמנו בארבע וחצי לפנות בוקר ושתינו קפה בלובי של המלון, עד שהגיע המדריך לטיול שהזמנו יום קודם – שיט לשוק הצף שעל המקונג. הוא הוביל אותנו לרציף שממנו ירדנו לסירת עץ קטנה, בה ישבה אישה מצומקת בגיל העמידה שניווטה את הסירה באמצעות מנוע על קרש שהיא הפעילה בתוך המים. השמש התחילה לעלות כשהתקדמנו במים השקטים ושכונות שלמות צצו על גדות הנהר, מורכבות מבתים שבנויים על קלונסאות בתוך המים.

ספינות גדולות קידמו את פנינו בכניסה לשוק הצף, ואחריהן סירות עץ קטנות כמו שלנו – בהתחלה רק בודדות, ובהמשך עומס של כלי שיט שהיקשה על התנועה. על חרטומה של כל סירה הונח ענף במבוק שעליו תלויה דוגמא של מה שמוכרים שם, מפירות ועד כלי בית. מלמטה נשמעה קריאה "Hello, coffee" ואישה ששטה במה שנראה כמו גיגית מכרה לנו קפה. שטנו בעצלתיים לאורך השוק שנמתח על גבי  קילומטרים ספורים, עד שמספר הסירות הלך והצטמצם. לבסוף פנינו והתחלנו לעשות את דרכינו חזרה דרך תעלות צרות מוקפות בצמחייה, והמדריך סיפר לנו קצת על החייים בויטנאם. הוא היה בחור צעיר, סטודנט להנדסה, ואמר ששוק העבודה הוא בעייתי במיוחד לצעירים אבל בבנייה תמיד יש ביקוש כיוון שזאת מדינה מתפתחת. כרגע מנסים להתמודד עם ההתחממות הגלובלית ועליית מפלס המים המתקרבת על ידי בנייה גבוהה באיזורים שקרובים לחוף. התחיל להיות חם כשהשמש הגביהה.

ירדנו מהסירה ונפרדנו והשארנו טיפ למדריך ולנהגת, והלכנו לאכול מרק פו במקום קטן וטעים מאוד שהמליצו לנו עליו במלון. חשבתי על הבחור הצעיר על הסירה, שנראה קצת עצוב ולא מרוצה. חשבתי על העבודות שעשיתי בתור סטודנטית – מגישה קפה לתיירים, בדרכם אל או חזרה מהים, נהנים מימים שטופי שמש בעוד אני נאבקת לאזן את הזמן היקר בין העבודה ללימודים. כשתייר שואל על החיים בארץ, לכי תספרי לו על רגל אחת על הצבא, ג'נטריפיקציה, שחיתויות, אלימות. זה גרם לי לחשוב שאולי היה למדריך עוד הרבה מה לספר, אבל לא היה לו זמן.

בילינו בסך הכל כמעט שבוע בקאן-ת'ו. התירוץ העיקרי היה שהייתה לי בעיה בטלפון והיינו צריכים לחכות שיגמר הסופש בשביל לתקן אותו, כי היעדים הבאים שתכננו לא היו מקומות מרכזיים במיוחד. האמת היא, שפשוט אהבנו את המקום. מיץ פסיפלורה עם ספרים ליד הנהר ודוכני אוכל רחוב בכל מקום שהגישו Xôi gà – מנה מנחמת של עוף עם אורז, ירקות וביצי שליו. בתי קפה קטנטנים, שוק ובו המון ירקות מוזרים. היכרנו קצת אנשים במלון – טום מני-זילנד שטייל צפונה על אופנוע מחוספס, וקית', פנסיונר אנגלי שהסתובב בדרום מזרח אסיה וקנה את ליבן של נשים שונות עם כספי הפרישה שלו. בערבים היינו מוצאים ארוחת ערב בשוק הלילה ואז חוזרים למלון ויושבים שם עם בעל המקום על המדרגות בחוץ שפונות לרחוב, הלחות כבדה ויתושים שיכורים מזמזמים סביבינו, שותים בירה ומדברים באנגלית רצוצה אל תוך החושך. פקיד הקבלה המנומס המשיך לקרוא לנו "סיר" ו"מיס" גם אחרי שרמזנו לו בעדינות שהוא יכול לזנוח את הנימוסים – כנראה שכך הוא הרגיש יותר נוח. הוא סיפר לנו שהוא בצבא אבל עושה עבודה משרדית ולומד אנגלית בזמנו הפנוי, וביקש קצת עזרה עם שיעורי הבית שלו.

כשנגמר סוף השבוע הלכתי אל חנות גדולה שאמרו לי שמתקנים בה טלפונים. נכנסתי למקום גדול ונקי ואת פני קיבלה אישה בלבוש ויטנאמי מסורתי דמוי קימונו, צועדת צעדים קטנים ומחייכת מבלי לחשוף שיניים. היא הגישה לי קפה ואז התיישבה לידי והסתכלה עלי עם חיוך מנומס, מחכה שאדבר. זה נראה לי קצת מוזר אבל ניסיתי להסביר לה איכשהו את הבעיה שיש לי עם הטלפון. היא חייכה והנהנה ואחרי שסיימתי לדבר היא המשיכה לשתוק ולהסתכל עלי, ואז הפנתה אותי לאיש מעונב שישב באחת העמדות. שאלתי אותה "English?", והיא ענתה "Yes, yes".
התיישבתי מול הבחור, וסיפרתי שוב על הבעיה. הוא הסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו. הוא הרים את הטלפון שלו והתעסק איתו במשך דקות ארוכות. בסופן הוא הרים אותו והראה לי את הצג, בו היה פתוח עמוד של גוגל טרנסלייט עם הכיתוב "What is the problem with phone?" לקחתי נשימה עמוקה והסברתי שוב, לאט, משתמשת בתרגום של גוגל ובמחוות ידיים. לבסוף הוא הרים את השפופרת שלידו וחייג, ונתן לי לדבר עם מי שמעבר לקו. אחרי ששוב הסברתי את הבעיה בטלפון הוא אמר לי לחכות כמה דקות כי הוא מגיע.
המשכתי לשבת שם בדממה מביכה מול הבחור בעמדה עד שמי שדיבר איתי בטלפון הגיע – גבר עם פנים רחבים מזוקנים וידיים גדולות כמו משוטים. הוא התיישב מולי ודיבר איתי על פוליטיקה, על זה שכולם מושחתים ומשחקים בנו כמו חיילים על לוח שחמט, וכשסיפרתי לו שלראש הממשלה שלנו קוראים ביבי הוא התגלגל מצחוק רועם והיכה לעצמו על הרגל. הוא לקח את הטלפון שלי ובדק אותו, אמר שהוא תיקן שם משהו אבל נדע רק עוד כמה ימים אם זה עבד. שאלתי אותו אם אפשר לקנות סוללה, והוא אמר שאין סוללות לטלפונים בכל הדלתא של המקונג.

 כשחזרתי למלון רוני ישב בחוץ וטום לידו על המדרכה, עובד על האופנוע עם ידיים שחורות משמן. אחרי שסיים לתקן והאופנוע התניע בהצלחה, הוא החנה אותו בחניה של המלון ושאל אם אנחנו רעבים. ישבנו במסעדת רחוב קטנה שהגישה מרק נודלס ודיברנו על מסעדות בארץ, וטום סיפר שהוא היה צד ודג את הארוחות שלו בניו זילנד. זה הוביל לשיחה ארוכה על צמחונים וטבעונים, ועל אידיאולוגיות של אוכל בכללי. אחרי ששתינו קפה יחד עננים שחורים הופיעו בשמים, וחזרנו למלון לפני שהגשמים יתחילו.
אכלנו ארוחת ערב בשוק הלילה בדוכן אצל אישה עם לבוש סגול ומנומר שצחקה עלינו כי אנחנו מערביים, והסתובבנו שם עוד קצת. באחד הדוכנים מכרו זיתים במה שנראה כמו שמן וצ'ילי. זה מאוד ריגש אותי כי במהלך כל השבועות בויטנאם פיתחתי חשק עז לזיתים ולשמן זית, והזיתים שנמכרו שם נראו כל כך גדולים ועסיסיים, ורק אחרי שנעצתי שיניים באחד מהם הבנתי שזה בכלל פרי אקזוטי מתוק מדי. קנינו גם דוריאן – פרי דמוי מלון גדול וקוצני מבחוץ ופנים צהוב וריח שמזכיר אננס. חזרנו למלון כדי לשתות בירה בלובי יחד עם פקיד הקבלה. טעמתי מהדוריאן וציפיתי לטעם חמצמץ כמו של מלון, אבל הוא היה כל כך מתוק שקיבלתי בחילה – כמו מסטיק לילדים מלא בסוכר, או תרכיז של מיץ פטל. קית' האנגלי נכנס גם הוא למלון יחד עם אישה תאילנדית חמורת הסבר, ובעוד היא עלתה לחדר הוא הצטרף אלינו לבירה. הוא סיפר לנו שהוא יודע הרבה שפות של מזרח אסיה והראה לנו שהוא מתכתב בתאית עם נשים שונות. בעבר הוא היה מורה להיסטוריה, ולפני ארבע שנים פרש והתגרש מאשתו ומאז מסתובב באסיה ופוגש נשים שמחפשות גבר מבוגר שיפרנס אותן. הוא צחק ואמר שהכסף שלו שווה הרבה בארצות האלה.

עלינו לחדר והזמנו חדרים במלונות ביעדים הבאים שלנו, והלכנו לישון. למרות שצחצחתי שיניים פעמיים, עדיין הרגשתי את המתיקות של הדוריאן בפה.
בבוקר ארזנו את התיקים ושתינו קפה בלובי, ואכלנו ארוחת בוקר צנועה של לחם עם חמרה וריבה, כשהגיע המיניבוס בו הגענו ונסענו איתו לתחנה המרכזית. נפרדתי מהעיר דרך החלון – המלון, הנהר, הרחוב הראשי, השווקים, המסעדות ובתי הקפה הקטנים. מהתחנה המרכזית עלינו על אוטובוס והתחלנו בנסיעה מרובת טלטלות לראק-זיה, עיירה שממנה תכננו לקחת מעבורת לאי פוקוק.

יוצאים לדרך, שוב

הלכתי לבד ושמעתי מוזיקה באוזניות, וניסיתי למצוא את ה-Crazy House, מקום שראיתי מסומן על המפה שקיבלנו מהמלון אבל לא באמת ידעתי מה יש שם. מצאתי את המקום אחרי שיטוטים ארוכים במבוך של סמטאות ורחובות קטנים. בכניסה עמדו כמה תיירים רוסים ונשים מקומיות שמכרו מזכרות ותותים. קניתי כרטיס ב-40,000 דונג (6 ש"ח) ונכנסתי. בפנים היה מקסים, מיוחד ושונה, כמו להיות בתוך ספר של דוקטור סוס. זה מעין מוזיאון שמשמש גם כמלון, בנוי מכמה מבנים עם גרמי מדרגות תלולים שמוליכים אל תוך ומחוץ לחדרים משונים. יש שם חדרי שינה קטנים ונעימים שנראים כאילו שהם נחצבו בתוך מערה או גזע של עץ. מעין לובי וסלון גדול עם רהיטי עץ ומפות על הקיר מסתתרים בקומה התחתונה של אחד המבנים, חנות מוזרה נמצאת איפשהו מוחבאת, ובין הבניינים יש חצרות עם פסלים ומקומות נסתרים, סולמות, מרפסות נמוכות. אם עולים מספיק גבוה חלק מגרמי המדרגות הופכים לגשרים, שעולים מעל כל הקרייזי-האוס וכל דאלאת ואפשר לראות משם את גגות הבתים הקטנים והצבעוניים של העיר.

 

 

ירדתי למטה, למקום בו עמד קיוסק קטנטן, וקניתי לי מיץ פסיפלורה. ישבתי עם הספר ליד אגם שבקעו ממנו קולות צרודים של קרפדות וקבוצות של ראשנים שחו במים. כשהגעתי לסוף הפרק המשכתי להסתובב שם עוד קצת – הסתכלתי על כלוב גדול בו יונים שמנות מסוגים שונים נמנמו על ענפים של עץ. חזרתי למלון כשהשמים התקדרו שוב, שם רוני כבר חיכה לי. גשם התחיל לרדת בחוץ ואחרי שהתקלחנו ישבנו על המיטה וראינו את "הרשת החברתית" שהצלחתי איכשהו להוריד לטלפון, ובערב, כשהגשם נחלש קצת, יצאנו לאכול. ישבנו באחת מהמסעדות בהן מקבלים גריל קטן לשולחן ומזמינים שיפודים לצלות עליו, אכלנו בשרים טריים וטעימים ושתינו בירה. התחיל לרדת שוב גשם חזק, וכשהייתה בו הפוגה קלה חזרנו מהר למלון והתקלחנו. היה קר והתכרבלנו במיטה, המשכנו לראות את הסרט עד שנרדמנו.

בבוקר אכלנו מרק עם פטריות לארוחת בוקר במלון. בשלוחן קטן לידינו אישה עם מראה סיני ומבטא אמריקאי טעמה בפעם הראשונה קפה ויטנאמי והתפעלה מהטעם השוקולדי שלו. אחרי האוכל הלכנו שוב לשוק לחפש לי נעליים. בכניסה למלון היה מתקן לשים עליו את הנעליים, ובאחד הימים הסנדלים שלי פשוט נעלמו משם. בקומה השנייה של השוק היה איזור שכולו חנויות נעליים שונות, מנעלי עבודה פראקטיות ועד נעליים מהודרות לערב, שם מצאתי נעלי סירה מבד שטוחות וצבעוניות שאהבתי מיד. עדיין יש לי אותן בארון והן כבר מתחילות להתפרק, אבל אני עוד לא מוכנה לזרוק אותן כי הן מזכירות לי את דאלאת.

אחר הצהריים אכלנו שוב במסעדת הגריל הקטנה ארוחה של בשר ואורז, ומשם הלכנו לקרייזי האוס כי רציתי שגם רוני יראה את המקום. שמחתי לחזור לשם כי הכל היה כזה חמוד ומוזר, וגם רוני מאוד אהב את זה. בינתיי הערב התחיל לרדת. זה היה היום האחרון שלנו בדאלאת, והייתי קצת עצובה לעזוב – המלון החמוד והביתי, הין פקידת הקבלה, העיר הקרירה. אכלנו ארוחת ערב במסעדה דומה לזו שאכלנו בה בערב הקודם, כזאת עם גריל אישי שמוגש לשולחן, ולראשונה ניסיתי לטעום רגל צלויה של תרנגולת. זה היה טעים אבל די דל בבשר ועם הרבה עצמות. ישבו לידינו אמא מקומית עם שתי ילדות שנבהלו קצת מהגיצים האדומים שעפו מהגחלים.

משם המשכנו לשוק הלילה, שהיה סגור למכוניות ועמוס מאוד באנשים וברוכלי רחוב. בכיכר המרכזית היו שני אנשים עם תחפושות גדולות של מיניון והלו-קיטי, וכמה אנשים צעירים ניסו להפיל אותם טיילנו קצת בשוק, רוני קנה נעליים, ואז ישבנו לאכול גלידה בבית קפה קטן. חזרנו לחדר, סידרנו את התיקים שלנו והלכנו לישון.

קמנו בשבע בבוקר, התארגנו מהר וירדנו למטה לעשות צ'ק אאוט. אכלנו עם הין ארוחת בוקר של דפי אורז מגולגלים עם בשר ושתינו קפה. גם אחותה החמודה הצטרפה אלינו, אבל האנגלית שלה לא הייתה טובה כל כך אז היא בעיקר חייכה ושתקה. רעש מחוספס הפר את השקט – ניפ וקואן, האופנוענים, החנו את האופנועים הכבדים שלהם בחוץ. בזמן שהעמסנו את התרמילים על האופנועים הין נתנה לי ולרוני צעיפים במתנה כדי לכסות איתם את הפה והאף בזמן הנסיעה. רוני עלה על הרכב של ניפ, גבר בגיל העמידה עם פרצוף חייכן ומשופם, והם התניעו מיד ונעלמו במרחק. אני התיישבתי מאחורי קואן, בחור שקט עם פני ירח עגולים שנראים חסרי גיל למרות שהוא בן מעל ל-60. האופנוע הותנע והתחיל לרעוד תחתינו בזמן שפילסנו את דרכינו בתנועה הכבדה של הבוקר. אחרי שעקפנו את הכיכר ראיתי שוב את ניפ ורוני במרחק. האופנוע האיץ והרוח התחילה לנשוב בשיער כשיצאנו מהעיר, לעבר מסע נוסף.

פרחים, שבלולים וטיפות גשם

ביומיים וחצי שבהם ין וקוואק היו בדאלאת הם לקחו אותנו למסעדות, בתי קפה וברים שמעולם לא היינו מגיעים אליהם לבד. זה גרם לי לשמוח שוב על ההחלטה לעזוב את המלון היוקרתי בנה-טראנג ולעבור למלון החמוד שלהם.
בערב הראשון הם השאירו לנו פתק בקבלה של המלון שאומר שהם הזמינו מונית שתאסוף אותנו בשמונה ותיקח אותנו למסעדה האהובה עליהם. המונית הורידה אותנו בכניסה למסעדה גדולה ורועשת, שם הם חיכו לנו, ואחרי שנכנסנו והתיישבנו הם הזמינו לכולנו הוט-פוט גדולה ומנחמת, מעין מרק שמגיע בקערה גדולה למרכז השולחן יחד עם ירקות ובשרים שאפשר לבשל בתוכה, וכולם אוכלים את זה ביחד. אמרתי להם שראינו הרבה אנשים אוכלים שבלולים אבל אף פעם לא ניסינו, אז הם הזמינו לנו מנה לטעום. מלבד בשר השבלול הקונכיות היו ממולאות גם בבשר חזיר קצוץ, והוגשו עם גבעול למון-גראס שבאמצעותו אפשר היה לשלוף את הבשר שבפנים. לשבלול עצמו היה מרקם דומה לקלמרי וטעם מאוד עדין שהיה קשה להרגיש, כי בעיקר טעמתי את החזיר ואת הלמון-גראס. כשישבנו שם הם סיפרו לנו שיש להם ילדה בת שלוש בבית שהם קראו לה סושי, כי הם אוהבים סושי. קוואק קיעקע את השם שלה על אחת האצבעות שלו.

אחרי האוכל הלכנו ביחד לכיוון השוק. המלון עצמו נמצא בתוך סמטה שמחוצה לה יש אגם קטן ואחריו דרך עם עלייה תלולה שמובילה לכיוון הכיכר המרכזית שבה נמצא השוק, שחלקו המקורה בנוי מארבע או חמש קומות. נכנסנו לבית קפה באיזור עם עיצוב קצת כפרי בשם Windmills ועלינו לקומה השנייה, שבה יש מרפסת שמשקיפה אל הכיכר. רוני ואני שתינו תה וקוואק וין הזמינו לעצמם משקאות קפה על בסיס מאצ'ה, שצבעה את כל השתייה בירוק. ביחד חלקנו טירמיסו ועוגה נוספת עם גבינה ופירות יער. דיברנו קצת על המלון בנה-טראנג. קוואק התוודה שכשהוא קיבל את ההזמנה שלנו וראה שאנחנו ישראלים הוא קצת נלחץ, כי היה להם ניסיון לא טוב עם ישראלים חצופים בעבר, וביקש מראש מפקידת הקבלה שתהיה נחמדה במיוחד כדי שלא יהיו לנו סיבות להתלונן. אמרנו שאנחנו מודעים לעניין הזה, ושיש מלונות בעולם שלא מוכנים לקבל אליהם ישראלים בכלל. הם סיפרו על לקוחות שהיו להם ממדינות שונות שהתלוננו על דברים מוזרים, למשל על כך שאין מעלית למרות שדאגו ליידע אותם כשהם הזמינו את החדר, או שהמקום לא נראה יוקרתי מספיק, למרות שהמחיר מאוד זול. זה נחמד שאפשר לתת ביקורת בטריפ-אדוויזר או ב-yelp, אבל זה יכול לפגוע במקומות קטנים ועצמאיים כשאנשים נותנים דירוג נמוך סתם. אמרתי שאני תמיד בודקת את התגובות השליליות ביותר ומנסה לקרוא בין השורות כדי להבין אם אלו ביקורות לגיטימיות או סתם קטנוניות.

אהבנו מאוד את השוק הענק ואת האיזור שמסביבו. כדי להגיע אליו יורדים במדרגות ומגיעים אל כיכר גדולה עם דשא במרכזה, ומסביב לה המון בתי קפה ומסעדות. משם יש פנייה ימינה שמובילה אל רחוב גדול בו עשרות מסעדות, מודרניות או מסורתיות, נמצאות תחת כיפת השמים, וכמו כן גם דוכנים עם תכשיטים, חפצים שונים, מזכרות לתיירים. מאחורי הכיכר נמצא מבנה השוק הצפוף והעמוס בנעליים, בגדים, תכשיטים, איפור, מצרכים הביתה. מסביב למבנה יש דוכנים נוספים, שבחלקם הסחורה נמצאת ישירות על שטיח על הרצפה. בתוך השוק אפשר ללכת לאיבוד במשך שעות. מאחת הקומות העליונות יש יציאה נוספת לרחוב גבוה יותר – מכיוון שהעיר כל כך הררית היא בנויה ממפלסים על גבי מפלסים. מדי ערב אורות נלדקים בכיכר השוק ולעומס ששורר שם מתווספים משפחות, כלבים, ילדים, זוגות צעירים בירח דבש, רוכלים שמוכרים חפצים שאף אחד לא באמת צריך.

בצהריים של היום השני קוואק וין לקחו אותנו לארוחת צהריים במסעדה קטנטנה ליד השוק עם שתי קומות צפופות וגריל גדול בחוץ, ואכלנו שם ארוחה טעימה מאוד של אורז עם בשר צלוי וקערות קטנות של מרק כתוספת. משם המשכנו לשתות קפה ולאכול גלידה במקום אחר. התחיל לרדת גשם שוטף, וישבנו בפנים זמן רב והסתכלנו על הטיפות מבפנים. קוואק וין הם מסוג האנשים שאפשר לדבר איתם שעות על הכל, ואפשר גם לא לדבר בכלל.

בערב רוני ואני טיילנו קצת לבד בעיר. ישבנו בבית קפה קרוב למלון ודיברנו עם חברים בבית, הלכנו לאט לכיוון השוק ועצרנו בדרך למנה חמה ומנחמת של בון-בו, ובשמונה וחצי פגשנו שוב את קוואק וין והלכנו לשתות בירה. היו כמה הוסטלים באיזור עם צעירים אמריקאים רועשים שישבו בבארים בסביבה, וין אמרה שתמיד תיירים מערביים נראים לה נלהבים ומלאים באנרגיות. הסיפורים שלהם על ישראלים שהם פגשו בעבר, ועל תיירים מארצות שונות, גרמו לי לשאול את עצמי בפעם המי-יודע-כמה איך אנחנו נתפסים כתיירים בארץ הזאת, ואיך תיירים תופסים את הארץ שלנו.

בבוקר ישבנו על הספה הצבעונית בלובי של המלון ואכלנו ארוחת בוקר יחד עם הין, פקידת הקבלה שקיבלה אותנו כשהגענו. נפרדנו לשלום מקואק וין שחזרנו הביתה לנה-טרנאג, ויצאנו לסיבוב בחוץ. הלכנו לאט לכיוון גן הפרחים – מעין פארק שמהווה אטרקציה בדאלאת שמפורסמת בחממות ובגידולי הפרחים שלה. הלכנו בעצלתיים, הסתכלנו על חנויות בדרך ונכנסנו לפגודה שנקרינו אליה במקרה שהייתה מאוד שליווה ונעימה. כשכמעט הגענו לאגם גדול ומרכזי ניגש אלינו גבר בגיל העמידה עם מעיל כחול של Eazy Riders והתחיל לדבר איתנו. הוא היה מאוד מאיר פנים ונחמד ותכננו גם ככה לעשות טיול אופנועים נוסף ליעד הבא, אז התלווינו אליו למשרד, שם שתינו תה איתו ועם השותף שלו ותכננו ביחד טיול של שלושה ימים באיזור ולאחר מכן אוטובוס להו-צ'י-מין. הם סיפרו לנו שזאת העונה החלשה מבחינתם כי אין הרבה תיירים אז הם מוזילים את המחירים שלהם – הם בודהיסטים ומאמינים שהקארמה תחזיר להם טובה. What goes around come around. החלפנו פרטים, לחצנו ידיים והמשכנו ללכת על שפת האגם. הלכנו על הדשא, עצרנו במקום שבו עמדו סוסה לבנה וסוס חום מאוד מטופחים וקנינו שקית עם פופקורן מתקתק לנשנוש. השמים התקדרו ונראה שעומד לרדת גשם, אז החלטנו לחזור אחורה לכיוון השוק ולהגיע לגן הפרחים ביום אחר. הגענו לאחת המסעדות שליד הכיכר של השוק וישבנו בה מתחת לסככה גדולה בדיוק כשגשם כבד התחיל לרדת, ואכלנו מרק פו-בו חריף. חתול עצלן ישן לי על התיק שהיה מונח על הכיסא ליד והתכסה עם הצעיף שלי.

כשסיימנו לאכול רצנו בגשם אל כיוון החלק המקורה של השוק וטיילנו שם עד שהגשם פסק, וחזרנו לאיזור של המלון כשהרעמים עוד מהדהדים ברקע. בערב יצאנו שוב וישבנו לשתות תה אפרסק בבית קפה עם ריח מנחם של קפה וסיגריות. רצינו לאכול ארוחת ערב במסעדה הקטנה שבה ישבנו עם קואק וין אבל הם נראו כבר בשלבי סגירה אז רוני העלה את הרעיון של לאכול פיצה, משהו שפתאום נורא התחשק לנו. אכלנו בפיצרייה מעולה, גם אם השירות היה יותר מדי רשמי לטעמינו, והסתכלנו על תיירים שיכורים ברחוב ועל כלבים ששיחקו על הכביש. זאת הייתה הפעם היחידה בטיול שבה אכלנו משהו מערבי וזה היה מאוד נחמד ומנחם, אבל למען האמת כל כך אהבתי את האוכל המקומי שלא הרגשתי (כמעט) בחוסר של כלום.

בבוקר שוב ישבנו עם הין בלובי של המלון, אכלנו את המרק הטעים שהגישו שם לארוחת בוקר ושתינו קפה. הין סיפרה לנו על העבודה ועל החיים שלה. היא בחרה בעבודה הזאת כי היא אוהבת לפגוש ולדבר עם אנשים מארצות שונות וכך להתאמן על האנגלית ולהרחיב את האופקים. גם אחותה עובדת במלון אבל יותר מאחורה, באחזקה ובמטבח. שאלנו אותה איך יכול להיות שהחדרים שם כל כך זולים ובכל זאת המלון כל כך מטופח והם מגישים ארוחת בוקר מפנקת בחינם, והיא אמרה שקן, בעל המלון, מאמין בלתת כמה שיותר.

זה היה יום בהיר ושמשי, אפילו קצת חם, והחלטנו שזאת הזדמנות טובה ללכת לגן הפרחים שלא הספקנו להגיע אליו יום קודם. עברנו שוב ליד האגם הגדול בדרך, איפה שעמדו הסוסים. אנשים פידלו במים עם סירות קטנות ומצועצעות בצורת ברבורים. אחרי הליכה ארוכה מצאנו את הכניסה היפה לגן, שילמנו 60,000 דונג (בערך 10 ש"ח) ונכנסנו. בפנים היה שקט, נקי ומטופח מאוד. שבילים קטנים התפתלו בין מדשאות וגנים פרחוניים שבהם שיחים גוזמו לצורות של קנקנים, קומקומים, כוסות תה. בית מיניאטורי עם גג שעשוי כולו מפרחים עמד ליד אגם ופעמוני רוח התנגנו בשקט בכניסה שלו, וסמוך עליו היו המון עצי בונסאי מטופחים שנראו מקרוב כמו ממלכות קטנות של פיות.

ישבנו לשתות קפה אצל אישה נחמדה עם דוכן ליד האגם, והמשכנו לטייל. ראינו פה ושם זוגות צעירים של מקומיים, וחוץ מהם היה יחסית ריק. נכנסנו לחממה של סחלבים ענקיים מעשרות זנים שונים, שם אישה מערבית אחת דיברה ארוכות עם המוכרת על טיפוח הפרחים. המשכנו לטייל עוד קצת, נהנים מהאויר הקריר והרענן של האדמה והצמחייה, עד ששוב הופיעו במרחק העננים המבשרים על גשמי הצהריים וחזרנו משם לכיוון של השוק. אכלנו ארוחת צהריים טעימה במסעדה הקטנה עם הגריל בחוץ, וכשהגשמים פסקו החלטנו להתפצל ולטייל קצת לבד. רוני הלך לשוק, ואני שמתי מוזיקה באוזניות ויצאתי לחקור את העיר.

כולנו אחים

בערב הראשון בנה-טראנג קצת התקשינו למצוא ארוחת ערב כי האיזור שבו היה המלון שלנו היה קצת שומם, אבל אחרי שיטוט באיזור הגענו למקום הומה יחסית שהגישו בו מרק פו טעים. אחרי זה המשכנו לטייל וראינו אישה עם דוכן קטן שמכרה את הכופתאות הטעימות שממולאות בבשר וביצי שליו שאכלנו פה ושם בצפון, אבל היה להן טעם קצת שונה שפחות אהבתי. אחרי שחרשנו את הרחובות הגדולים והריקים מדי מצאנו מקום בתוך סמטה שנראה יחסית שמח אז ישבנו שם לשתות בירה מפחיות שהוגשו יחד עם כוסות מלאות בגושי קרח גדולים. חוץ מאיתנו ישבו שם כמה זוגות שהזמינו בשר שהגיע יחד עם פלטה לוהטת והם צלו אותו בעצמם, ומכיוון שכבר לא היינו רעבים החלטנו שנחזור לשם מחר בשביל לאכול.

בבוקר אכלנו ארוחת בוקר במסעדה המוזרה והמפוארת מדי של המלון יחד עם אוליגרכים חמורי סבר מרוסיה ומסין. הכיסאות היו עטופים בבד לבן ויוקרתי שלא כובס כבר חודשים, ובצד היו שאריות של חופה מחתונה שהתקיימה שם אי פעם. שתינו קפה בחוץ ואז הלכנו לים, לחוף שהיו בו תיירים לבנבנים בלבד, ואחרי רביצה ארוכה שם חזרנו למקלחת זריזה במלון ויצאנו שוב לחפש ארוחת צהריים. הכל כבר התחיל להיסגר לצהריים אבל מצאנו מקום שנראה פתוח וישבו בו שתי מאמות בכניסה, שהעירו בחורה צעירה שהתכוננה לשנת הצהריים שלה. היה לנו קצת לא נעים אבל הן התעקשו שהמקום פתוח, ובכל מקרה המרק שהגישו שם היה מאוד טעים ומשביע.

את המשך היום העברנו בצורה רגועה, קנינו קצת בגדים בשוק קטן ברחוב ושתינו עוד קפה, ישבנו ליד הים בשקיעה והסתכלנו על השמיים הולכים ומתכהים, וכשירד הערב והיינו רעבים חזרנו לאותו מקום ששתינו בו בירה בערב הקודם. התפריט היה בויטנאמית בלבד ובעל המקום היה איש מבוגר וצחקן שלא ידע מילה באנגלית. בסוף החלטנו להיות ספונטאנים ופשוט הצבענו על כמה דברים מהתפריט מבלי לגמרי לדעת מה נקבל, ומלבד כמה בשרים צלויים קיבלנו גם חלקי דג (בעיקר סנפירים) שבושלו בתוך נייר כסף והגיעו בתוך רוטב מבעבע. הכל היה מאוד טעים למרות שהדג היה מלא בעצמות, ובאופן כללי אני מאוד אוהבת את העניין של לא לדעת מה אני הולכת לקבל. בעל המקום ניסה לדבר איתנו קצת עם גוגל טרנסלייט – הוא שאל על קעקוע שיש לרוני על הזרוע של דייג ודג, וכתב לו באמצעות הגוגל "You are not inteligent". בהמשך הטיול גילינו שאת המילים "דייג" ו"טיפש" כותבים אותו דבר, כך שכנראה שהוא ניסה לשאול את רוני אם הוא דייג. הוא קרא לחבר שלו, שמדבר קצת אנגלית, ושניהם ישבו איתנו. דיברנו על פוליטיקה. הבחור שידע אנגלית אמר שהוא חושב שפוליטיקאים הם כמו ילדים, רק מתעסקים עם השטויות שלהם ואנחנו, האנשים הפשוטים, מסתכלים מהצד ולא יודעים מה הם עושים. הוא סיפר שיש עכשיו בעיות עם המדינות השכנות – היחסים בין ויטנאם לרוסיה הם מאוד קרובים, כמו אחים, אבל יש לויטנאם בעיות מול סין מה שמעיב על היחסים שלהם עם הרוסים. הוא סיפר לנו שיש מתיחויות בגבול הצפוני של ויטנאם ולפעמים אנשים בדרום סין מנתקים להם את החשמל (מעין סוג של ונדליזם), ונזכרתי שבאמת כשהיינו בצפון היו הפסקות חשמל מדי פעם. הוא חזר לחברים שלו, ואנחנו שילמנו והתחלנו ללכת לכיוון המלון. בדרך חזרה פגשנו אותו שוב, יושב ליד שולחן פלסטיק ברחוב יחד עם עוד שלושה גברים ואישה, והוא אמר שהם האחים שלו והזמין אתנו לשבת איתם. כשישבנו הוא הסביר שהרבה פעמים חברים מאוד קרובים מגדירים את עצמם כאחים אחד של השני, ושהם מכירים מבית הספר ועכשיו הם בני 55. משמאלי אחד הגברים מזג לי ולרוני בירה כשבצד השני בחור רזה שאל מאיפה אנחנו, ואמר שהדבר היחיד שהוא יודע על ישראל זה שבפעם אנשים היו מפוצצים את עצמם במקומות ציבוריים כפעולת טרור. הוא אפילו צחק על זה ועשה חיקוי של שאהיד. הם שאלו אותנו מה אנחנו חושבים על ויטנאם, ואמרנו שאנחנו לא יודעים אם זה רק נדמה לנו, או שבאמת בדרום האנשים יותר חברותיים מאשר בצפון. הם אמרו שזה מרשים ששמנו לב לזה, ושההבדלים האלה הם בגלל שבצפון אנשים יותר עניים וקשי-יום, ולכן יותר קשה "להגיע" אליהם. נפרדנו מהם והם איחלו לנו לילה טוב עם קריצות, ודידינו שיכורים לחדר.

בבוקר ארזנו, עשינו צ'ק אאוט ולקחנו מונית. לקח לי כמה דקות להבין למה הנהג מסמיק ואומר שוב ושוב "Madam beautiful" לרוני, עד ששמתי לב שהחולצה שלי פתוחה… המונית לקחה אותנו אל האיזור שראינו מהאוטובוס כשרק הגענו לעיר, איזור הומה עם טיילת ארוכה, כביש ראשי סואן, אוכל רחוב, אנשים. הזמנו בערב הקודם מלון קטן וצנוע ממש במרכז. בחורה צעירה עם משקפיים קיבלה את פנינו ונתנה לנו את המפתח, וכשירדנו שוב היא הסבירה לנו קצת על האיזור והזמנו דרכה טיול צלילה ליום למחרת.

היה מאוד מרענן לעבור מהמלון הבומבסטי למקום חמוד ואינטימי, שלא לדבר על האיזור – שאמנם היה גם הוא מתויר, אבל הייתה שם אווירה הרבה יותר צעירה וחיה. לקחנו משם מונית לשוק. נכנסנו למבנה גדול וצפוף עם הרבה דוכנים ואנשים שקראו לנו Sir ו-Madam מכל עבר, ואחרי שקניתי מטען לטלפון יצאנו משם והסתובבנו בחוץ, בין תכשיטים, בגדי ים ותליונים של סוסוני ים וכוכבי ים מיובשים. הסתכלנו על בגדי ים בחנות שבה גבר כרסתן נמנם על ערסל, וישבנו לאכול בון-בו טעים. חזרנו למלון כדי להחליף בגדים והלכנו לים, שהיה במרחק דקות ספורות. החול צהוב, העצים ירוקים והמים בצבע טורקיז. פרסנו מגבות בצל של עצי הקוקוס ושתינו מתוך שני קוקוסים עסיסיים וקרירים שאישה אחת מכרה לנו, וקראנו ספרים ונכנסנו למים לסירוגין.

בערב הלכנו לחפש מקום שיוכל לתקן לי את הטלפון, שלא הצלחתי לחבר לאף מטען. אחרי שהזמנו עוד לילה מפקידת הקבלה החמודה עם המשקפיים שאלנו אותה איפה אפשר לתקן את הטלפון, והיא הראתה לנו על גבי מפה איך להגיע לרחוב גדול עם הרבה חנויות של סלולר. כשנכנסו לחנות גדולה כל העובדים עמדו בשורה בכניסה ובירכו אותנו, וגבר עם שיניים צהובות כיוון אותנו אל טכנאי ועזר לנו לתקשר איתו. הייתה לנו חצי שעה לחכות אז הלכנו לאכול Bánh xèo, מעין פנקייק דק ופריך מקמח אורז ממולא בשרימפס, נבטים ועלים ירוקים. אספנו בחזרה את הטלפון אחרי שהחליפו בו איזה חלק קטנטן וחזרנו לכיוון המלון. בדרך עברנו בשוק הלילה, מקום צבעוני ומואר שמכרו בו בעיקר תכשיטים די דומים אחד לשני ומזכרות, וכשהיינו ליד המלון התחילו לרדת טיפות גדולות וכבדות שעד מהרבה הפכו לגשם חזק. רצנו מגגון לגגון, מחנות לחנות, ולבסוף התיישבנו בבית קפה צרפתי בשם Ricardo והזמנו שתי כוסות וויסקי עם קרח. כשהגשם פסק עשינו טיול קצר ברגל על הטיילת, והלכנו לישון כי למחרת היינו צריכים לקום די מוקדם.

דרקונים ברחוב

בבוקר הגיע נהג עם טנדר שחור וגבוה ולקח אותנו אל המקום שממנו יצא האוטובוס להוי-אן (Hội An). בדרך, בזמן שנסענו ליד הנהר הגדול, הוא סיפר לנו שהוא קתולי ושיש די הרבה כמוהו בויטנאם, והרבה בודהיסטים, אבל אין מוסלמים בכלל. הגענו די מהר למשרד שלו, שהיה חדר פתוח לרחוב, ובכניסה חנו המון אופנועים וכלי רכב קטנים. הסתכלתי מסביב – על הקירות היו שני מאווררים שקצת הקלו על החום והרבה תמונות עם נופים של מקומות שונים בארץ. הנהג יצא שוב והשאיר אותנו עם התיקים שלנו, שתפסו את רוב המושבים במשרד הקטן, וחזר שוב אחרי כמה דקות עם הטנדר, שהפעם יצאו ממנו כמה נשים עם תינוקות, חלקן בהיריון, והן נכנסו למשרד ונעלמו מאחורי וילון עשוי מחרוזים אל החדר הסמוך. הייתה לנו עוד רבע שעה לחכות ורציתי ללכת לשירותים לפני הנסיעה, אז נכנסתי גם אני מבעד לוילון החרוזים אל סלון גדול שישבו בו זוג זקנים ליד שולחן האוכל ושתו בירה. הם חייכו אלי בחביבות כשהורדתי את הנעליים בכניסה וחיפשתי את השירותים ברחבי הבית.

אחרי זמן מה הנהג אמר לנו לקחת את התיקים ולחצות את הכביש, שם חיכינו כמה דקות לאוטובוס גדול עם מושבים מעוטרים בבד כחול והרבה אנשים ממקומות שונים. ישבנו מאחורה, מקווים לתפוס משב רוח מדי פעם מהחלון כי לא היה מזגן, ואחרי שקבוצה של נשים בבגדים כחולים וארוכים ירדה מהאוטובוס, התחלנו בנסיעה. זה לא לקח הרבה זמן כיוון שדאנאנג והוי-אן קרובות. כמה תיירים אסייתים כל הזמן רכנו מעלינו כדי לצלם את הנוף. מהחלון אפשר היה לראות את גשר הדרקון, שריגש את כולם באוטובוס, ואחר כך ים, כפרי נופש בתהליכי בנייה, בתים קטנים ומרופטים. לבסוף עצרנו בחניון שטוף שמש בכניסה להוי-אן. ברגע שירדנו מהאוטובוס ניגשו אלינו אופנוענים ושאלו אם מישהו צריך הסעה, אז הצטרפנו לשניים מהם שהסיעו אותנו למלון שהזמנו.

את פנינו קיבלה אישה בבגדים כחולים שהייתה מאוד נחמדה ומנומסת, ואמרה שיש עוד זוג ישראלים במלון ושגם לבחור ההוא קוראים רוני. בחורה צעירה יותר הראתה לנו את החדר המרווח שבקומה השלישית, ואחרי מקלחת קצרה ירדנו שוב. הנשים שבקבלה הסבירו לנו קצת על האיזור ועל המלון, ואיך מגיעים לכל מקום. היה לי קצת קשה להקשיב כי הייתי עייפה מהנסיעה ומהחום, וכל הזמן העיניים שלי נדדו אל אגלי הזיעה שעל המצח של הבחורה שדיברה. כולן לבשו בגדים ארוכים ועבים, ודמיינתי כמה שחם להן מתחתיהם. אחרי זה יצאנו החוצה כדי לחפש את השוק. השעה הייתה בערך 12 והרחובות היו מנומנמים, אבל בשוק הייתה דווקא הרבה תנועה. נכנסנו למבנה גדול עם הרבה דוכנים של אוכל ואכלנו מרק נודלס חם וחריף עם הרבה לימון. אחרי שהזענו את כל השדים שלנו החוצה הסתובבנו קצת בחוץ, חקרנו את העיר עם הרחובות הקטנים וחנויות הבגדים והמזכרות, וכשהיה ממש חם הלכנו לבריכה של המלון. מכיוון שהים היה יחסית רחוק ממרכז העיר בחרנו בכוונה במלון עם בריכה כדי שיהיה איפה להעביר את הזמן בשעות הצהריים החמות, במקום סתם להיות תקועים בחדר.

המלון היה בינוני בגדלו ומאוד חמוד והבריכה קטנה מוקפת בצמחים, ועבדו שם נשים נעימות ונחמדות. שתינו קפה ושחינו במים הקרירים ובהמשך הגיעו לשם גם אישה עם בקבוק בירה שהיו לה שני ילדים עם שיניים בולטות, וגם זוג הישראלים השני ששוהים במלון, שדיברו ביניהם עברית בשקט ולא הייתי בטוחה אם הם יודעים שגם אנחנו ישראלים או לא.

כשהחום נשבר, בסביבות חמש, הלכנו לשטוף את עצמנו בחדר ואז יצאנו לכיוון שוק הלילה. הגענו לנהר רחב עם הרבה סירות קטנות וצבעוניות וחצינו את הגשר, שם עמדו בין הבתים כמה פרות שמנות וליחכו עשב. בזמן שהשמים הלכו והתכהו אורות צבעוניים התחילו להידלק ברחוב הגדול שבו היה השוק. על הנהר שטו נשים בסירות עץ ומכרו נרות בתוך סירות נייר בצבעים שונים, ואנשים קנו מהם והשיטו אותם על המים. הייתה תחושה של מסיבה בעיר. מדי פעם עברו קבוצות של ילדים עם תחפושות זוגיות של דרקונים עם ארבע רגליים, כשאחד הוא הראש והשני הוא הרגליים, ויחד איתם הלכו ילדים אחרים שחלקם מחופשים לאלילים שמנים ועגולי פנים וחלקם מתופפים. זה היה כמה ימים לפני חג אמצע הסתיו, בו יש סיפור על דרקון שתוקף את החוטאים ואל האדמה אוסף שוחד כדי להרגיע אותו. היו הרבה דוכנים של חפצים, מנורות צבעוניות, בגדים, תכשיטים, תיקים. ישבנו לאכול קאו-לאו (Cao lầu), מאכל ייחודי לעיר – נודלס עם חזיר צלוי והרבה עלים ירוקים, ורוטב חריף בצד. הלכנו הרבה ברגל, בשני הצדדים של הנהר, הולכים לאיבוד בין הרחובות הצרים עם החנויות השונות והמעוצבות. נכנסנו לחנות ספרים ומזכרות ובילינו שם המון זמן כי הכל היה כל כך יפה, וראינו הרבה חנויות של אומנויות שונות, חייטים, כלי בית – הכל ייחודי ומגוון, מלא באוצרות קטנים, כמו לגלות עליית גג של מישהו שעמוסה בכל טוב. כמו בסאפה גם שם היו יחסית הרבה ישראלים, כנראה כי זה היה בתקופת החגים. רוני קנה מאפה קוקוס שמנוני מאישה ברחוב וחלקנו אותו, ואז הלכנו לשתות תה בבית קפה שנראה כמו מוזיאון. נכנסנו לחנות קפה עם ריח מדהים והסתכלנו על שקיות של פולים שמכרו שם, ואכלנו שם גלידת קפה שהם הכינו במקום.

הלכנו לכיוון המלון, כי כבר היה מאוחר והשוק התחיל להיסגר. רוני נכנס למכולת קטנה וקנה פולי קפה טחונים בזמן שאני עמדתי בחוץ והסתכלתי על מצעד דרקונים גדול שחסם את הרחוב, ומשם הלכנו לשתות בירה בפאב קטן ליד המלון. עלינו לחדר, שם דיברנו קצת עם המשפחות, והלכנו לישון במיטה הענקית.

האפי ראשושנה

התעוררנו בשבע בבוקר ומיד יצאתי למרפסת, שהשקיפה אל העיירה וההרים שמסביבה ונשמעו קריאות תרנגולים במרחק. ירדנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה של המלון, שהייתה אחת המסעדות היחידות באיזור, ובשולחן שלידנו התיישבה משפחה ישראלית עם הורים עייפים ושני ילדים קטנים – זה היה ערב ראש השנה, וכנראה שהרבה ישראלים ניצלו את זה כדי לטוס כי ראינו הרבה משפחות כאלה באותו יום.

זה היה יום ראשון, מתי שבבאק-הא התקיים שוק גדול שריכז את כל הכפריים שבסביבה. השוק הוא גם מעין מרכז עלייה לרגל של תיירים שהגיעו לשם באוטובוסים לטיול של יום אחד, וראינו את הנהירה לשם כבר מהמרפסת של החדר. בבוקר עוד היה שם יחסית ריק ורוב התנועה הייתה באיזור שיועד בעיקר לתיירים ומכרו בו מזכרות ובגדים. שאר חלקי השוק התחילו להיפתח לאט – ירקות ופירות, כלי מטבח, חפצים משונים, בשר ופירות ים, אווזים ותרנגולות, חלקי רכב. נשים בלבוש שבטי צבעוני מהכפרים הסתובבו שם – דומות לנשים מסאפה, אבל עם בגדים בצבעים קצת שונים. היה איזור של מסעדות וישבנו באחת מהן על ספסל עץ ארוך ואכלנו דפי אורז רכים מגולגלים עם הרבה תבלינים ורוטב מלוח. אחרי האוכל חזרנו למרכז השוק ורוני קנה סכין מטבח אצל גבר שעמד מול שולחן שעליו היו פרושים עשרות סכינים בגדלים שונים ומתחתיו נמנם כלב קטן. אחרי זה ישבנו לשתות קפה קר וזקנה מוזרה בבגדים שחורים ישבה מולנו וניסתה לדבר איתנו, אבל התייאשה כשלא הבנו אותה והלכה להזמין לעצמה משקה-שעועית מוזר מילד קטן שעבד שם. הסתכלנו על האנשים – כפרי זקן הלך עם חמור, שני אמריקאים שביקשו מהמלצרית שתצלם אותם, בחורה שנראתה ישראלית ישבה על המדרגות עם שקית פופקורן וצילמה את הנשים הכפריות.

יצאנו קצת מהשוק וטיילנו בעיר, שמחוץ למרכז שלה לא היה כל כך מה לראות מלבד רחובות מנומנמים. לקראת אחר הצהריים חזרנו לשם, כשדוכנים כבר התחילו להיסגר ואנשים הובילו את הסחורה שלהם על בפלואים וסוסים קטנים שהם הוליכו ברצועות. שתינו קפה אצל אישה חייכנית ונחמדה בצורה מחשידה שאחר כך גבתה מחיר מוגזם, משהו שנתקלנו בו הרבה – לפעמים ציינו מחירים יותר גבוהים מהרגיל כי ראו שאנחנו תיירים ורוב הזמן זרמנו עם זה, כי ההפרשים היו בשווי של שקלים בודדים. זה נראה לי טפשי להתחיל לבזבז זמן בלהתווכח על מחירים כשזה כל כך זניח בשבילנו, אבל בשביל המוכר זה הבדל יחסית גדול. אחרי הקפה חזרנו לחדר, וכשלקחנו את המפתח בכניסה מנהל המלון אמר לנו "Happy Roshoshana" עם מבטא אמריקאי מזויף שהוא סיגל לעצמו כשהוא דיבר עם תיירים. הוא אמר שהוא פגש היום הרבה ישראלים שהסבירו לו שזה חג בשבילנו. היה בזה משהו קצת מדכדך שקשה לי להסביר, כמו להתעורר מחלום. לא הייתה לנו הרגשה חגיגית במיוחד כי היינו בקצה השני של העולם ופשוט לא חשבנו על זה. כשירד הערב יצאנו לחפש משהו לאכול בחוץ אבל הכל היה ממש שומם, אז ויתרנו והלכנו שוב למסעדה של המלון שהייתה המקום הכי שוקק חיים באיזור. בגלל שכל השולחנות היו מלאים הושיבו אותנו ליד זוג צרפתים שנראו כאילו שהם יצאו מסרט של הולמרק ואכלו ספטי בולונז, ואחרי שקצת התרוקן עברנו לשולחן בחוץ כי רוני רצה לעשן. דיברנו קצת עם גבר שמנמן שעבד במלון על עישון והוא סיפר לנו שאשתו והבן שלו כל הזמן מבקשים ממנו להפסיק לעשן, אבל הוא לא מצליח להיגמל. למרות שעל קופסאות הסיגריות בויטנאם יש תמונות זוועה של תוצאות העישון, הן עדיין מאוד זולות וזמינות. הן גם יחסית טעימות – אני לא מעשנת בדרך כלל, אבל מצאתי את עצמי משנוררת סיגריה פה ושם במהלך הטיול.

למחרת קמנו מוקדם וירדנו למטה לאכול מרק בשר לארוחת בוקר. גם שני הצרפתים מאתמול ישבו שם עם בגדי ספורט מתוקתקים ואכלו פנקייקים, וצחקנו בינינו על זה שהם עושים את הכל מושלם. רוני אמר שבהתחלה הוא לא זיהה אותם בלי הפסטה. נכנס למסעדה בחור בלונד-ג'ינג'י עם מראה אירופאי ודיבר ויטנאמית שוטפת עם העובדים והזמין קפה, ואחרי כמה דקות הצטרף אליו עוד מישהו והם דיברו ביניהם צרפתית. ניסינו לנחש מה הסיפור שלו – אמרנו שבטח הוא חי ועובד בויטנאם ושהוא עוסק בצילום, אולי עיתונאי או צלם של נשיונל גיאוגראפיק, ובהמשך הוא אכן שלף חצובה מהתרמיל שלו.

 

אחרי האוכל עשינו סיבוב קצר נוסף בעיר השקטה, ולקראת אחת עשרה וחצי חזרנו לארוז את הדברים שלנו וירדנו למטה. מנהל המלון עם המבטא האמריקאי המזויף הסיע אותנו אחד-אחד על האופנוע שלו אל תחנת האוטובוס, קודם אני, אחר כך את רוני ולבסוף את הצלם הצרפתי, ואז נפרד מאיתנו לשלום ונסע משם. הייתה לנו חצי שעה להעביר שם עד הנסיעה חזרה למרכז אז הצרפתי הזמין אותנו לאכול איתו מרק במקום קטן ליד. הוא אמר שקוראים לו אטיין והוא חי שמונה שנים במרכז ויטנאם ועובד כצלם פרילאנס, ובזמנו הפנוי מדריך קבוצות של תיירים שרוצים ללמוד צילום. עכשיו הוא לקח חופשה בשביל לטייל בארץ. חתולה קטנה שיחקה מתחת לשולחן כשאכלנו, והצורה שבה אטיין תיקשר עם המקומיים עשתה לנו חשק ללמוד ויטנאמית. לפני הנסיעה ניסיתי ללמוד קצת דרך אפליקציות שונות, אבל זאת שפה שבלתי אפשרי ללמוד אותה בלי לדבר עם אנשים כי המצלול של המילים משנה את המשמעות שלהן.

אחרי האוכל חזרנו לתחנה שאליה כבר הגיע האוטובוס. גבר משופם שאל בת כמה אני, ואטיין הסביר ששואלים שם לפעמים גיל של אנשים זרים כי יש בויטנאמית דרכים שונות לפנות לגילאים שונים. עלינו על האוטובוס שהתגלה כאוטובוס שינה – שלוש שורות וביניהן שני מעברים, שתי קומות של מיטות. הסתבר שזה משהו שנהוג שם בנסיעות ארוכות. צריך להוריד את הנעלים לפני שעולים ומקבלים שקית נילון מהנהג שבתוכה שמים את הנעליים, ואז תולים אותן על וו קטן בצד המיטה. המושב מתכוונן ואפשר להגביה או להנמיך אותו. יש שטיח על הרצפה, וילונות על החלונות ושמיכה וכרית לכל נוסע. הכי טוב לבחור מיטה בקומה העליונה, כדי לא להסתכל על הרגליים היחפות של העוברים ושבים במהלך כל הנסיעה. השוס האמיתי הוא שהמושב האחורי הוא חמש מיטות שצמודות אחת לשנייה, ואטיין אמר שעדיף לא לשבת שם כי אז צריך לשכב במיטה אחת גדולה עם אנשים זרים.

האוטובוס החל בנסיעה לכיוון האנוי, שהיינו צריכים לעבור דרכה כדי לקחת משם רכבת ליעד הבא. על התקרה יש רמקולים שמשמיעים מוזיקה ויטנאמית מסורתית צורמנית דרך טלוויזיות שהיו במרכז האוטובוס, אחת בכל קומה, ששידרו קליפים על אהבת הארץ שליוו את המוזיקה. על המסך היה תלוי עץ קטן מפיץ ריח עם דוגמא של הדגל האמריקאי. בתחילת הנסיעה היו הרבה טלטלות וסיבובים חדים כשהאוטובוס חצה את ההרים עם שדות האורז. במיטה שמלפני ישן קצין צעיר בתנוחה עוברית כשהוא מניח את הראש על השמיכה המקופלת ומחבק את הכרית כמו שמחבקים דובי, ומשמאלי ישב גבר קטן ורזה ששמע מוזיקה מעצבנת בטלפון ומדי פעם השתמש באוזניות. מדי פעם עצרנו כדי להעלות עוד נוסעים, ובאחת הפעמים הייתה עצירה ארוכה יותר כי הנהג רצה לעשן. בכניסה היה ארגז גדול עם כפכפי פלסטיק צבעוניים שהיה אפשר להסתובב איתם בחוץ, כי הנעליים של כולם היו תלויות בשקיות על המיטות. הרבה אנשים ירדו מהאוטובוס וכמה גברים עמדו והשתינו בשורה מסודרת מטרים ספורים מאיתנו, ואני עקבתי אחרי שאר הנשים כי חשבתי שיש שם שירותים איפשהו. הסתבר שלא – כולנו פשוט כרענו בצוותא מאחורי שיח גדול, וזאת סיטואציה נוספת שלא חשבתי שאמצא את עצמי בה. הנסיעה הארוכה נמשכה. קראתי, שמעתי מוזיקה, נמנמתי. רוני היה במיטה מאחורי אז לא ממש יכולנו לדבר. ירדו ועלו אנשים – גבר שמן בחולצה אדומה נרדם ונחר במיטה לידי, איש צבא זקן התווכח על משהו עם הנהג וכשנמאס לו הוא רבץ על אחת המיטות התחתונות ובהה בטלוויזיה. לשמחתי הקליפים התחלפו ובמקומם הציגו סרטי טבע מדובבים. בשקיעה עצרנו בתחנה נוספת, שם אכלנו כופתאות בצק מאודות עם בשר וביצי שליו. החושך ירד לאט וכשהמשכנו ליסוע כיבו את הטלוויזיה אבל גם את האורות, וכשהיה חשוך מדי בשביל לקרוא ניסיתי לישון קצת.

הגענו להאנוי בשבע בערב וירדנו מהאוטובוס יחד עם אטיין, שהרכיב מחדש את האופנוע שלו שחיכה לו בתוך הבגאז'. הוא ביקש הוראות הכוונה ממישהו מקומי ואז הראה לנו לאיזה כיוון ללכת כדי לתפוס אוטובוס למרכז העיר, נפרג מאיתנו ונסע משם. התחלנו ללכת עם התרמילים לכיוון שאליו הוא הצביע עד שהגענו לתחנת אוטובוס, שם היה גבר שאמר לנו לעלות על קו 14. שילמנו לכרטיסן הצעיר כשעלינו אבל הוא לא דיבר כמעט אנגלית ולא יכל ממש לעזור לנו, אז מישהו אחרי אמר שהוא יאמר לנו כשנגיע לתחנה שלנו. הנסיעה נמשכה חצי שעה ובמהלכה הצלחנו לאט לאט לזהות מקומות מוכרים, האגם הגדול שבמערב העיר, הפארק עם הפסלים, כביש גדול ולבסוף שער אבן בכניסה לרובע הישן והרחוב של המלון שלנו. הודינו לאיש שעזר לנו וירדנו אל האויר החם והלח של העיר, עייפים וזקוקים למקלחת, ובעיקר מאושרים להיות שם שוב עוד פעם אחת אחרונה.

 

הרים ושווקים

התחלנו להרגיש מוזר בסאפה אחרי יומיים. הורדתי טריפ-אדוויזור וקראתי שם ביקורות על המלון ששהינו בו, עם סיפורים מאוד מוזרים על האיש הגבוה עם השיניים הצהובות שבקבלה. בנוסף חלקנו מרפסת עם החדר הסמוך, ששהו בו כמה מקומיים רועשים שהשתכרו במרפסת ושרו בקול רם. בעיר עצמה שררה תחושה קצת כבדה, בעיקר בגלל כמויות התיירים והנשים העניות שהיו נואשות למכור דברים.

את רוב אותו אחר צהריים העברנו בשוק, אכלנו מרקים שונים ורוני קנה סכינים גדולים, ולקראת הערב הלכנו למסעדת ברביקיו הומת אדם. אכלנו שיפודים צלויים וחלקנו שולחן עם בחור איטלקי שסיפר לנו שהוא חזר מאחד הכפרים וישן בבית של אחת הנשים, יחד עם חמשת ילדיה. הוא אמר שמדי בוקר היא הייתה לוקחת אותו לטיול, ובצהריים הוא התלווה אל גברי הכפר לשדות האורז. הוא נתן לנו את השם והטלפון שלה והלך לאחר שסיים לאכול, ואת מקומו תפסו זוג אוסטרלים מבוגרים שאמרו שגם הם לא כל כך אוהבים את סאפה כי היא תיירותית מדי. אחרי האוכל הלכנו לשתות בירה, ואני הזמנתי קוקטייל כלשהו מבלי לדעת מה אקבל.

בחדר עדיין היה רעש וגם לא היה ממש חלון חוץ מהדלת שהובילה למרפסת בה ישבו המקומיים השיכורים, כך שהרגשנו קצת תקועים שם. דיברנו על ליסוע למחרת ליעד הבא אבל לפני כן שלחנו את הבגדים שלנו לכביסה, אז היינו צריכים לחכות שהם יתייבשו. החלטנו להישאר לילה נוסף.

למחרת הלכנו שוב לשוק ואכלנו ארוחת בוקר אצל האישה שאכלנו אצלה ביום הראשון, ואחרי קפה שחור חזרנו לחדר להחליף לנעלים טובות יותר והלכנו  לטייל מחוץ לעיר. יצאנו לאוויר הקריר והרענן, הגענו לבית קברות קטן עם עשב גבוה שצמח פרא בין הקברים והלכנו קצת בשבילי העפר בין ההרים והכפרים הקטנים שמסביב. שתינו קפה במקום קטן מול הטרסות עם שדות האורז, וחזרנו לעיר. אכלנו מרק בשוק יחד עם דפי אורז דביקים מגולגלים עם בשר ורוטב מלוח, והלכנו לשתות תה ג'ינג'ר חזק ומיץ מנגו בחצר ההיא עם הכלבים העצלנים. כשהערב התחיל לרדת עשינו מקלחת קצרה במלון ויצאנו לאכול במסעדת הברביקיו שאכלנו בה ביום הקודם. זה היה מקום גדול עם הרבה אנשים ובכניסה היה גריל עם שיפודים וחזיר גדול שהסתובב על מקל. הזמנו כמה שיפודים ונתח מהחזיר וישבנו ליד זוג מקומיים, שהתעסקו עם הטלפון כל הארוחה. האוכל היה חם, שומני ומנחם. סיימנו לאכול והלכנו לחפש בירה מהחבית, וכשלא מצאנו הלכנו לאיזור גדול עם הרבה מסעדות שיפודים מתחת לכיפת השמים ושתינו בירה מבקבוק. השתעשענו ברעיון של לחזור להאנוי, שמשם נראתה לנו כמו עיר פשוטה וקלה, אבל במקום זה הזמנו מלון בבאק-הא – עיירה קטנה באיזור שבכל יום ראשון יש בה שוק ומתאספים בו אנשים מכל הכפרים שליד. שילמנו לאישה עם יד מעוותת שעבדה שם וחזרנו למלון, שילמנו על השהיה וקיבלנו בחזרה את הכביסה שהתייבשה, והלכנו לישון.

למחרת קמנו מוקדם והתחלנו לעלות עם התרמילים הכבדים במעלה הכביש ועלינו לאוטובוס אדום צהוב שחיכה מול כנסייה קטנה במרכז העיר, ולאחר עשר דקות של המתנה התחיל ליסוע. היה קצת קשה לישון בו כי היו הרבה סיבובים וטלטלות בדרך, אבל הדרך לא הייתה ארוכה מאוד ואחרי כשעה ירדנו בלאו-קאי – עוד עיירה שממנה מגיעים לבאק-הא. היינו באמצע חניון ולא היה לנו מושג לאן ללכת אז בעיקר ניסינו למצוא קפה, כי עוד לא שתינו בבוקר, ואז עצר לידינו ואן חום שצפר הרבה ובחור צעיר ומקועקע עמד ליד הדלת וצעק "באק-הא! באק-הא!". עלינו, בעיקר כי לא היה לנו רעיון טוב יותר. הוא שם את התיקים שלנו מאחורה וסימן לנהג ליסוע, והואן המשיך בדרכו תוך כדי צפירות מוזרות. הוא עצר לכמה דקות במוסך כדי לקנות משהו קטן וניצלתי את ההזדמנות כדי ללכת לשירותים, שבכניסה אליהם עמד ילד קטן שהחזיק ברצועה כלב זאב ענק. אחרי זה המשכנו בנסיעה. הבחור הצעיר העלה ועוד ועוד אנשים, ביניהם כמה כפריות זקנות עם סלי אורז על הגב, אנשים שהעבירו חפצים שונים אבל לא עלו בעצמם, חיילים משתעלים, איש שעלה עם תוף גדול ששימש כמושב. הואן היה מלא עד אפס מקום והיו הרבה עצירות מוזרות במקומות שונים. הנסיעה נראתה לי נצחית כי רוב הזמן הייתי איפשהו בין שינה לעירות, והיה מוזר להתעורר אל תוך הרכב עם האנשים המוזרים.

בסוף הבחור הצעיר סימן לנו לרדת בתחנה בבאק-הא המנומנמת. אישה מצומקת ליוותה אותנו לרחוב הראשי שבו היה המלון, ובחור חביב ושמנמן עשה לנו צ'ק-אין. אחרי שהתמקמנו בחדר הקטן יצאנו לשוטט בעיר, שכבר בהתחלה שמנו לב שיש שם אווירה אחרת לגמרי מאשר סאפה – כפרית, רגועה, פחות תיירותית. שתינו סוף סוף את הקפה הראשון של הבוקר והמשכנו משם לחפש אוכל. אחרי שעברנו ליד כמה מסעדות שישבו בהן רק תיירים המשכנו לכיוון השוק, אבל הוא נפתח רק בלילה ובאותה שעה היו בו רק קצת פירות וירקות. בסוף מצאנו מקום קטן בו נשים ישבו על ספסלים נמוכים והזמנו קערות קטנות של מרק, אורז, בשר, טופו ועוד דברים שצריך לערבב ביחד ולאכול. קיבלנו גם בקבוק פלסטיק עם בירה מחבית, והכל היה טעים מאוד. בעלת המקום הגישה לנו את האוכל כשביד אחת היא מחזיקה פעוט שינק מהשדיים החשופים שלה. ישבו שם הרבה כפריות זקנות מאוד, שנראו כאילו שהן בנות 400 לפחות, שירקו הרבה אורז מהפה כי הן אכלו וקשקשו בקול רם.

העברנו את אחר צהריים בעצלתיים, שוטטנו קצת בעיר ורבצנו קצת במלון, וכשהיינו רעבים שוב ירדנו לאכול במסעדה של המלון שהייתה לא רעה. אחרי זה הלכנו לחפש מקום לשתות בו בירה באיזור של שוק הלילה. הלכנו קצת ברחובות הריקים ועקבנו אחרי אנשים לכיוון השוק, שהיו בו המוני אנשים ובמה גדולה עם מופעים. מישהי ניגנה מוזיקה כל כך קצבית ומוזרה, שאמרתי לרוני שאם הוא היה אומר לי שזה שיר של גורילז הייתי מאמינה. אישה רזה ומבוגרת בבגדים שחורים הציעה לנו לשתות אצלה בירה, אז ישבנו על כיסאות הפלסטיק בזמן שהבנים הצעירים שלה הגישו לנו את השתייה וקצת בוטנים. היא הצביעה בהתלהבות על כמה ילדות שרקדו על הבמה וקראה בשמחה "בנגקוק! בנגקוק!". אחד הבנים שלה, שלא ידע אנגלית, כתב לנו דרך גוגל-טרנסלייט שהם חוגגים את המיעוטים הרבים שיש בויטנאם. היא ישבה לידינו וניסתה לנהל סמול-טוק כשהיא מוזגת לנו עוד ועוד בירה, והצלחנו להבין ממנה שכל האנשים שמסביב הם הילדים שלה והנכדים שלה. המופעים על הבמה התחלפו כל כמה דקות וכיכבו בהם בעיקר ילדים משבטים ומיעוטים שונים. לבסוף כל המקומיים הסתדרו במעגל ורקדו סביב מדורה ענקית שצמחה יש מאין במרכז הרחבה. היינו כבר קצת שיכורים והריקוד של האנשים שנראו כמו צלליות שחורות על רקע האש נראה לנו מוזר ופגאני. אחרי שזה נגמר המקום נסגר בבת אחת והתרוקן מאנשים, ואנחנו סיימנו את הלילה ההזוי והלכנו לישון.

 

המכשפות מסאפה

קמנו קצת לפני שש בבוקר, ארזנו הכל מהר וירדנו לשתות קפה למטה. בחורה קטנה עם פנים צרים שעבדה בחדר האוכל של המלון הכינה לנו סנדוויצ'ים לדרך וארזה אותם, וכשהגיע האוטובוס לצפון התחלנו לעשות את הדרך אל מחוץ להאנוי. הייתה לי הזדמנות להיפרד מהרחובות והבתים כשהנהג אסף עוד נוסעים ברובע הישן ואז יצא לכביש הראשי, ולאחר מכן חצה נהר גדול ועבר אל פרברי העיר. חוץ מאיתנו היו על האוטובוס בעיקר קבוצות של בריטיות דברניות, שרוב הנסיעה ישנו על המושבים שהיו חצי ריקים.

עצרנו בתחנת דלק שמסביבה היו כמה אנשים שמכרו מאכלים משונים. קנינו כופתאות בצק מאודות ממולאות בבשר חזיר וביצת שליו מאישה רזה עם קמטים, וטעמתי גם איזה בשר מוזר שהיה מגולגל בתוך עלי בננה. ניסיתי לשאול את האישה מאיזו חיה זה עשוי אבל היא לא ידעה מילה באנגלית, אז אחרי שעשיתי לה חיקויים של חיות וניסיתי להשתמש במילים המעטות שידעתי בויטנאמית היא עשתה לי פנטומימה מוזרה של קרניים על הראש והשמיעה "מממווו" נמוך אז נדמה לי שזה היה סוג של באפאלו אפור שעדרים שלו הסתובבו באיזור.

הרוח שנשבה מהחלונות הלכה ונעשתה קרירה כשהאוטובוס טיפס במעלה הרים תלולים. מסביב הקיפו אותנו הרים גדולים עם טרסות של שדות אורז מדורגים, בגוונים שונים של צהוב וירוק. מרוב שהתמונה הזאת כיכבה בכל כתבה שקראתי על ויטנאם לפני הנסיעה היה לי קצת קשה לקלוט שזה אמיתי, שאני באמת שם. אחרי כמה שעות של נסיעה בתוך יערות ועננים הגענו לסאפה (Sapa). זאת עיר משונה, קרירה וגשומה ומדי פעם ענן כבד מכסה את כולה. בצפון ויטנאם יש הרבה בני מיעוטים, שבטים שונים וכפריים, וסאפה מהווה מן מרכז בשבילם – כי היא מלאה בתיירים. בזמן שהגברים עובדים בשדות הנשים הולכות עטופות בבדים כבדים וצבעוניים, מלאות בתכשיטי כסף, חלקן עם תינוקות במנשא צבעוני מבד על הגב, ומוכרות דברים לתיירים. רובן מוכרות תכשיטים, צעיפים, חצאיות מבד, חפצים קטנים שהן מכינות. אישה אחת מוזרה עם שפה שסועה ניגשה אלינו כמה פעמים ולחשה "האש האש, אופיום אופיום". חלקן מציעות לינה אצליהן בבית תמורת דולרים בודדים, כולל ארוחות עם המשפחות שלהן וטיולים באיזור בהנחייתן. זה נתן לי תחושה מאוד מוזרה. עד כמה עניות הנשים האלה שהן צריכות לפתוח את בתיהן לאנשים זרים? בינהן מסתובבות גם נשים זקנות מאוד כמו מכשפות, עם צעיפים עבים על הראש וכפות ידיים גרומות, מציצות מהעיניים הקטנות שלהן על תיירים ומוכרות אלוהים יודע מה.

האוטובוס עצר בחניון גדול ומיד רצו לעברינו כעשרים נשים כפריות, וראיתי אותן מתבייתות עם המבטים שלהן על כל אחד מאיתנו כשירדנו מהאוטובוס. שתי נשים ניגשו אלי ואל רוני כשיצאנו והלכו אחרינו בזמן שחיפשנו מלון וכנראה שרצו למכור לנו לינה אצליהן בבית, עד שרוני אמר להן שאנחנו לא רוצים לקנות כלום והן הלכו.

אחרי שעשינו צ'ק אין במלון קצת מצ'וקמק יצאנו לטייל בעיר. לקח לי כמה רגעים להבין שאנחנו לבד לגמרי, לא מכירים אף אחד בעיר ולא תלויים באף לוח זמנים או באף קבוצה. עד אז בל מהמלון בהאנוי עזרה לנו לתכנן את הימים הבאים ואת הנסיעות, וזאת הייתה הפעם הראשונה מאז בנגקוק שיכולנו להיות לגמרי ספונטנים. חיפשנו משהו לאכול ברחוב הראשי אבל רוב המסעדות שם היו מותאמות לתיירים, והאוכל היה סתם יקר ולא כזה מעניין. ישבו שם בעיקר אנגלים וסקוטים וראינו גם קבוצה של ארבעה ישראלים, בפעם הראשונה מאז שהגענו לויטנאם. אחרי האוכל המשכנו לטייל שם, יוצאים קצת מהרחוב הראשי אל רחובות צדדיים. מכיוון שסאפה בנויה על הרים יש בה הרבה עליות וירידות וגרמי מדרגות צרים מאבן לבנה, ויחד עם האויר הקר והרענן והיערות מסביב היא הזכירה לי גרסא מוזרה ושקטה יותר של ירושלים. ישבנו במקום קטן ושתינו קפה שחור שהגיע חם, לעומת אזורים אחרים חמים יותר בויטנאם בהם שותים את הקפה קר. חוץ מאיתנו ישבו שם עוד זוג סקוטים בגילנו, שלאחר ניסיון לא מוצלח להתמקח על המחיר של הקפה הגבר שקע בספר והבחורה כתבה ביומן שלה בכתב קטן ומסודר.

משם עלינו עוד במעלה העיר, עקפנו אגם חמוד שלידו היה בית ספר שיצאו ממנו הרבה בני נוער במעילים ירוקים ונעצו בנו מבטים, כמה אתרי בנייה קטנים עם שיפוצניקים שחייכו אלינו והגענו לשוק. בחלקו החיצוני של השוק מכרו בעיקר פירות וירקות שסודרו בתוך ארגזים על האדמה הכתומה, ובחלק שהיה מתחת לגגון מכרו בשר ואיברי פנים והיה שם ריח חריף שלקח כמה דקות להתרגל אליו. בחלק אחר היו גיגיות מלאות מים ובהן פירות ים ודגים, סרטנים וצדפות, וקצת תולעי משי. נכנסנו למבנה גדול שהיה שם שבכניסה שלו אישה הזמינה אותנו לאכול אצלה מרק, אבל עוד לא היינו רעבים אז המשכנו. שם היו בעיקר בגדים וחפצים לבית, סכינים גדולים וערכות של צמחים ולטאות מיובשות, אבל המקום היה לקראת סגירה ואחרי סיבוב קצר שם חזרנו לאישה עם המרק. ישבנו בספסל ארוך באולם שבו היו עוד נשים שמכרו גם הן מרקים ומאכלים שונים, ואכלנו מרק בשר חם ומתובלן בזמן שהמקומיים נעצו בנו מבטים. שמחנו לגלות איזור פחות מתויר והתחלתי להתרגל לעובדה ששם אנחנו נחשבים המוזרים.

עשינו את הדרך חזרה למלון כדי להתקלח וללבוש בגדים יותר חמים, כי הערב התחיל לרדת והיה קר. ענן כיסה את העיר ויכולנו לראות רק מטרים בודדים קדימה, והאגם היה אפוף בלבן ונראה מכושף. המקלחת במלון הייתה מקרטעת וחורקת ולא הרגשתי נקייה אחריה וכשרוני התקלח ראיתי שהחדר ממש לא נקי וזה קצת הגעיל אותי, אז החלטנו שנעשה סיבוב קטן ונסתכל על מלונות בצורה קצת יותר יסודית. הסתכלנו קצת בלונלי פלאנט ואז יצאנו לעיר לחפש, והזמנו חדר ללילה למחרת במקום שנראה נחמד וצנוע שניהל אותו בחור גבוה עם שיניים צהובות. אחרי זה הלכנו למסעדה שהגישה שיפודים צלויים ואכלנו שיפודים של חזיר וירקות, כנפי עוף ואורז דביק שמבושל בתוך מקל במבוק, ושתינו בירה. זה היה מקום גדול ופתוח, תחת כיפת השמים, ובצד הייתה טלוויזיה שישב מולה ילד וראה סרטים מצוירים. התיישבו לידו זוג צעיר ואישה מבוגרת בבגדים שחורים שאחזה ברגל צלויה של תרנגולת, אכלה אותה וירקה את העצמות על הרצפה, והם העבירו ערוץ בטלוויזיה לאיזה סרט הודי מוזר מדובב לויטנאמית וישבו מולו מרותקים. כשהסרט נגמר הילד, שלפני כן הגיש לנו בירות, החזיר לערוץ עם הסרטים המצוירים ואישה אחת קולנית בבגדים אדומים התעצבנה עליו ונתנה לו מכה קטנה על העורף וכיבתה את הטלוויזיה. יותר מאוחר הוא טיפס על הברכיים שלה ונרדם.

ישבנו שם עוד קצת ואז חזרנו למלון ונרדמנו. היו שם שתי מיטות יחיד בקצוות שונים של החדר וזה היה מוזר לישון ככה, הזכיר לי קצת מסיבת פיג'מות ביסודי או טיולים שנתיים.

בבוקר התארגנו ועברנו למלון השני. היה קצת קשה לטפס לחדר שלנו בקומה הרביעית עם התיקים הכבדים, אבל החדר היה נחמד ונקי עם מקלחת סבירה ומרפסת עם נוף רחב. יצאנו לשתות קפה במן חצר שעלינו אליה במדרגות אבן תלולות והיו בה כמה מבנים קטנים, שבאחד מהם מישהו עשה למישהו אחר קעקוע על הגב. בזמן שניסינו לתכנן את המשך הטיול הסתובבו לידינו כמה כלבים עצלנים וגור אחד שרץ בין כולם וניסה לשחק. הרגשתי חופש מוחלט, שאנחנו יכולים להישאר או לעזוב מתי שנרצה, מבלי להתחייב לכלום.